העליון הכפיל ל-36 חודשי מאסר את עונשו של מי שהצית מרדף שהסתיים בתקיפה קשה של משפחה

בית המשפט העליון קיבל ערעור של המדינה והחמיר את עונשו של נאשם שהצית מרדף אחר רכב משפחה יהודית, מרדף שהדרדר לתקיפה אלימה. עונש המאסר בפועל הועלה מ-18 חודשים ל-36 חודשים, תוך הדגשה כי בעבירות המונעות ממניע לאומני-אידיאולוגי יש לייחס משקל מוגבר להרתעה ולהגנה על שלום הציבור.

הרקע להליך: כתבי האישום וההסדר שלא כלל עונש

ההליך נסב על ערעור המדינה לגזר דין של בית משפט מחוזי, שהטיל על הנאשם 18 חודשי מאסר בפועל. הצדדים הגיעו להסדר טיעון שאינו כולל הסכמה לגבי העונש. במסגרת ההסדר הודה הנאשם בעבירות של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה וחבלה במזיד ברכב ממניע גזעני. ההודאה כיסתה את חלקו של הנאשם בהתנהלות שהחלה באזור ציר תנועה מרכזי בצפון הארץ, בשיאו של גל הפרות סדר במהלך "שומר החומות".

על פי עובדות כתב האישום בהן הודה, משפחה – הורים ושלושה ילדים קטנים – יצאה מביתה ביישוב קהילתי בצפון לכיוון המרכז. בשל חסימות ותסיסת המונים, בחר האב לנסות לעקוף את הפקקים דרך דרך אזורית החוצה יישובים מעורבים. הנאשם הבחין ברכב המשפחה, זיהה כי מדובר ביהודים, והתקשר לאחרים כדי לדווח על כך. הוא נסע בעקבות הרכב, וכאשר הרכב הגיע סמוך להצטברות המון, החל מרדף שבו יודו אבנים וחפצים לעבר משפחת הנוסעים. חלק מהאבנים פגעו ברכב.

אף שהנאשם עצמו לא השליך אבן במו ידיו ולא ירד מן הרכב בו נהג, יוחסו לו מעשי יידוי האבנים כ"מבצע בצוותא" – עיקרון משפטי שלפיו מי שפועל יחד עם אחרים לביצוע עבירה, או מסייע להתרחשותה תוך תרומה ממשית, נושא באחריות למעשים המתבצעים כחלק מן המעשה העברייני המשותף. בהמשך, בשלב מסוים שבו אין מחלוקת כי הנאשם כבר לא השתתף בפועל במרדף, הרכב של המשפחה נתקע בעומס תנועה. אז התאספו אחרים סביב הרכב, היכו בו במוטות ובחפצים, קפצו עליו וניפצו שמשות. בסופו של דבר, גורמים נוספים הגיעו למקום וסייעו בחילוץ בני המשפחה.

גזר הדין המחוזי והערעור: חומרה לעומת גבולות אחריות

בית המשפט המחוזי עמד על כך כי הנאשם היה זה שהתריע על כניסת הרכב לאזור רגיש ועקב אחריו בדרך, אך קבע כי אין לקשור אותו ישירות לשיא התקיפה, שהתרחש בשלב מאוחר יותר ולא היה בשליטתו. בשקלול השיקולים, ובהתחשב בהודאת הנאשם, חרטתו וגילו הצעיר, נגזרו עליו 18 חודשי מאסר בפועל.

המדינה ערערה על קולת העונש. לשיטתה, אין לראות במעשים רק יידוי אבנים וחבלה ברכב, שכן מדובר באירוע חריג וקשה במיוחד, בעל אופי לינצ'י, במהלכו נשקפה סכנה ממשית לחיי בני משפחה תמימים. המדינה הדגישה את המניע הלאומני-גזעני, את הסיכון החריג הנובע מידוי אבנים על כלי רכב נוסעים, ואת הצורך בהרתעה. מנגד, ההגנה טענה כי הנאשם לא נטל חלק אקטיבי באלימות במהלכה של הרדיפה, לא ירד מן הרכב ולא תקף את בני המשפחה בעצמו, וממילא לא היה שותף לתקיפה הקשה שאירעה לאחר שחדל ממעשיו.

הכרעת העליון: חריגה ממדיניות הענישה והצורך בהרתעה

בית המשפט העליון קיבל את הערעור. נקבע כי המקרה נמנה עם אותם מצבים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין, מאחר שהעונש שנגזר במחוזי חרג במידה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה. בית המשפט הדגיש כי הפסיקה עקבית ביחסה החמור לעבירת יידוי אבנים לעבר כלי תחבורה נוסעים, בשל פוטנציאל הסיכון הקטלני והפגיעה בתחושת הביטחון של ציבור הנוסעים. למדיניות זו ניתן משקל מוגבר מקום שבו מדובר בעבירות שנעשו ממניע אידיאולוגי-לאומני או גזעני.

בית המשפט הבהיר כי תפקידו של ערכאת הערעור בענישה אינו להחליף שיקול דעת בכל תיק ותיק, אלא להתערב כאשר נגזר עונש שאינו מתיישב עם האיזון המקובל בין שיקולי גמול, הרתעה והגנה על הציבור. כאן, כך נקבע, חומרת העבירות ונסיבותיהן, יחד עם תרומתו המשמעותית של הנאשם ליצירת האירוע, חייבו החמרה של ממש.

תרומת הנאשם והקשר הסיבתי להידרדרות האירוע

על אף שהנאשם לא יידה אבנים בעצמו, קבע העליון כי היה זה הוא שזיהה ראשון את הרכב, התריע לאחרים, ונסע בעקבות המשפחה בדרך שהובילה את האספסוף אליהם. בכך, כתב בית המשפט, הנאשם לא היה רק שותף במרדף; הוא היה מי שהצית אותו ונושא באחריות לכך שהאירוע יצא לדרך. גם אם ברובד הפלילי הצר לא יוחסה לו אחריות ישירה על מעשי התקיפה המאוחרים, הרי שבמישור הענישה ניתן לייחס משמעות מחמירה להתדרדרות שהייתה תוצאה צפויה וישירה של פעולותיו.

בית המשפט עמד על כך שהמרדף נמשך לאורך מרחק משמעותי, תוך יידוי אבנים וחפצים אחרים לכיוון רכב המשפחה וניסיונות לפרוץ לתוכו. נשקפה סכנה מוחשית לחייהם של בני המשפחה – זוג הורים צעירים ושלושה ילדים קטנים – ונגרמו להם נזקים פיזיים ונפשיים. עוד הודגש כי העבירות בוצעו בעיצומו של פרק זמן רגיש מבחינה ביטחונית, שבו התרחשו הפרות סדר רחבות היקף ברחבי הארץ: חסימות צירים, יידוי אבנים והבערות. לכך, כך נקבע, יש לייחס חומרה יתרה.

שיקולים לקולה והאיזון הראוי

עם זאת, בית המשפט לא התעלם מנסיבות לקולה. לזכות הנאשם זקפו את הודאתו שחסכה זמן שיפוטי, את החרטה שהביע, את גילו הצעיר יחסית ואת היעדר עבר פלילי. אולם נקבע כי בעבירות הנושאות גוון אידיאולוגי-לאומני, באיזון בין שיקולים אלה לבין ההגנה על שלום הציבור והרתעת היחיד והרבים, יד ההרתעה על העליונה.

העונש המתוקן ומשמעותו המעשית

בסיכומו של דבר, הוחלט להכפיל את עונש המאסר בפועל ל-36 חודשים. נקבע מפורשות כי עונש זה אינו ממצות את חומרת המעשה, וכי אילו היה העונש נגזר מלכתחילה בהתאם למדיניות הענישה הראויה ולנסיבות החמורות, ייתכן שהיה אף גבוה יותר. לצד עקרון ההחמרה, בית המשפט סימן לציבור מסר ברור: מי שתורם באופן משמעותי לפרוץ אירועי אלימות בכבישים, בפרט על רקע עוין וגזעני, יישא בעונש מוחשי ומרתיע, גם אם ידו לא השליכה את האבן בפועל.

מושגים משפטיים – הסבר תמציתי

• ערעור המדינה: כלי פרוצדורלי המאפשר לתביעה להשיג על קולת העונש, כאשר לשיטתה גזר הדין אינו משקף את מדיניות הענישה הראויה.
• הסדר טיעון ללא הסכמה על עונש: הסכמה על הודאה בעובדות ועל סיווג העבירות, אך ללא הסכמה מוקדמת באשר לעונש – וההכרעה נותרת לשיקול דעת בית המשפט.
• מבצע בצוותא: אחריות פלילית משותפת של מי שלקח חלק פעיל בביצוע עבירה יחד עם אחרים או תרם תרומה ממשית להתממשותה.
• מניע גזעני/לאומני: נסיבה מחמירה המבטאת מסוכנות חברתית מוגברת, המצדיקה החמרה בענישה בשל פגיעה בערכים מוגנים של שוויון וסדר ציבורי.
• התערבות ערכאת ערעור בענישה: חריגה שבית המשפט של הערעור נוקט בה כאשר העונש שנגזר חורג במידה ניכרת מן האיזון המקובל והראוי.

השלכות רוחב ומסר לציבור

פסק הדין הנוכחי מצטרף לשורה של הכרעות המחזקות את ההגנה על בטיחות המשתמשים בדרך ונלחמות באלימות בכבישים. הדגשת ההרתעה אינה מקרית: יידוי אבנים לעבר כלי רכב נע מגלם פוטנציאל קטלני ופגיעה קשה בתחושת הביטחון האישית. כאשר מניע אידיאולוגי מציף את המעשה, חובת בתי המשפט להגן על הציבור באמצעות עונשים משמעותיים גוברת. ההכרעה ממקדת את האחריות גם במי שמצית את האירוע ומוביל להידרדרות, אף אם אינו מבצע את המעשים האלימים הקיצוניים בעצמו.

כך מבקש בית המשפט לשדר קו עקבי וברור: המרחב הציבורי, ובמיוחד צירי התנועה, אינם הפקר. מי שפועל להוביל אלימות על רקע שנאה אל מול אזרחים תמימים, צפוי לענישה מחמירה המשקפת לא רק את חומרת התוצאה אלא גם את תרומתו הישירה להתפתחותה.

לסיכום, ערכאת הערעור קבעה כי בנסיבות תיק זה יש להחמיר את העונש באופן משמעותי. עונש המאסר בפועל הועמד על 36 חודשים, והדגש הושם על אחריותו של הנאשם להצית את המרדף ועל הצורך להרתיע ולשמור על שלום הציבור וביטחונו.