העליון דחה את ערעור "מרפא רוחני" שהורשע בשורה של עבירות מין ומרמה במסווה של טיפול

בית המשפט העליון דחה ערעור פלילי שהגיש אדם אשר הורשע בביצוע שורה של עבירות מין ומעשי תרמית כלפי נשים, תוך שהוא מציג את המעשים כאילו היו חלק מטיפול להסרת כישופים. הערעור, שכוון הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין, נדחה במלואו. העונש שנגזר – 16 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי משמעותי לנפגעות – נותר על כנו. פסק הדין מדגיש את חומרת עבירות מין המוסוות כטיפול, ואת הפגיעה העמוקה שהותירו במתלוננות.

רקע: הרשעה במחוזי ודפוס פעולה שיטתי

על פי הממצאים, בין השנים 2012 ל-2020 פנה המורשע לנשים באמצעות רשתות חברתיות ואתרי היכרות, ובנה עמן קשר ראשוני במטרה לרכוש את אמונן. הוא הציג עצמו כבעל כוחות רוחניים או ידע אסטרולוגי יוצא דופן, והתרברב ביכולתו להסיר כישופים ולהדוף פגיעות רעות. כדי לבסס את אמינותו, סיפק לנשים פרטים אישיים שנגעו להן ולקרוביהן – כגון מועדי לידה, תיאורי אופי ואף מידע על מצבים רפואיים – פרטים שנשאב, לפי הראיות, גם ממאגר מידע שהודלף לרשת ובו נתונים רגישים של אזרחים.

לאחר שנוצרה תלות ואמון, זומנו הנפגעות ל"טקסים" שנועדו כביכול להסיר את הכישוף. הטקסים כללו פעולות פולשניות שעל פי ממצאי בית המשפט היו למעשה מעשים מיניים אסורים: מעשים מגונים, מעשי אינוס ומעשי סדום, שהוצגו לנשים כחלק הכרחי מן הטיפול המדומה. בחלק מן המקרים דרש וקיבל סכומי כסף בטענה כי הם דרושים לביצוע הטקס או לרכישת חומרים מיוחדים.

כתב האישום כלל שבעה אישומים בגין שמונה מתלוננות, כולן תיארו תבנית פעולה דומה: יצירת מצג שווא רוחני, הפעלת לחץ רגשי, ניצול מצוקה והובלת הנשים להסכמה שהיא למעשה תולדה של הונאה. ההליך הועבר בשלב מוקדם לגישור, ובמסגרתו סוכם הסדר טיעון. ואולם, המורשע ביקש לחזור בו מהודאתו, והתיק הוחזר לשמיעת ראיות מלאות. בית המשפט המחוזי הרשיע אותו על בסיס מארג ראייתי רחב, בראשו עדויות מפורטות של הנפגעות, וגזר את דינו למאסר ממושך ולפיצוי כספי לכל אחת מהן.

טענות המערער: סתירות בעדויות ועונש מחמיר

בערעורו לעליון טען המערער כי בעדויות המתלוננות נמצאו פערים וסתירות, וביקש לקבוע כי אין בהן כדי לבסס הרשעה פלילית כה חמורה. לדבריו, הודה כי הציג מצגים כוזבים במטרה להרשים, אך הכחיש כי כיוון את מעשיו להשגת מגע מיני. עוד הלין על העונש הכבד ועל שיעור הפיצויים, שלטענתו חורג ממתחם הענישה הראוי בעניינו.

עמדת המדינה: מהימנות נשמרת גם לצד חשיפה הדרגתית

המדינה השיבה כי דפוסי חשיפה חלקית ומדורגת של פגיעה מינית מוכרים היטב בהליך הפלילי, בייחוד כאשר העבירות נעשות תוך מרמה המעצימה בושה ואשמה. לשיטתה, פערים נקודתיים בעדויות אינם מכרסמים בליבת הגרסאות, ובהצטברותם של הפרטים – אותנטיות התיאורים ויציבותם – מתקבלת תמונה מהימנה. המדינה הדגישה כי מדובר למעשה במספר אירועי אונס שנעשו בשיטה דומה, תוך ניצול ציני של מצוקות עמוקות.

קביעות העליון: התרשמות בלתי אמצעית ועדויות קוהרנטיות

בית המשפט העליון, מפי שופט בכיר, קבע כי אין עילה להתערב בממצאי העובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. הכרעת הדין במחוזי התבססה על התרשמות ישירה מעדויות הנפגעות על דוכן העדים – התרשמות שנחשבת אבן יסוד בדין הפלילי. נקבע כי העדויות היו מפורטות, עקביות וקוהרנטיות, והן שרטטו דפוס פעולה אחיד שנשנה באירועים שונים.

העליון נדרש גם לקשיים נקודתיים שעלו: כך למשל, הובהר כי העובדה שאחת המתלוננות לא סיפרה לכל קרוביה את מלוא הפרטים מיד לאחר האירוע אינה פוגעת במהימנותה, שכן חשיפה הדרגתית מאפיינת רבים מן הנפגעים בעבירות מין. מתלוננת אחרת ציינה ביושר כי אינה זוכרת פרטים מסוימים – נתון אשר דווקא חיזק, לדעת בית המשפט, את אמינות גרסתה בנוגע לליבת המעשים. במקרה נוסף עמדו השופטים על פערים בין גרסאות שנמסרו במשטרה לעומת העדות בבית המשפט, אך לאחר בחינת מכלול הראיות וההסברים לפערים, נקבע כי יש ליתן לעדות משקל מלא. באשר למתלוננת נוספת, נקבע כי עדותה לגבי ליבת המעשים הייתה יציבה וברורה.

השופטים הזכירו את ההלכה הנוהגת שלפיה בחינת מהימנותם של נפגעי עבירות מין נעשית מנקודת מבט רחבה המתמקדת בליבת המעשים ולא בפרטים שוליים, תוך התחשבות בנסיבות התקיפה ובהשלכותיה הנפשיות.

כבישת תלונה וקשר בין נפגעות – לא פוגע במהימנות

המערער טען כי השיהוי בהגשת התלונות ותקשורת שנוצרה בין חלק מן המתלוננות לאחר תכנית תחקירים ששודרה בעניינו, פוגעים באמינות. העליון דחה טענות אלו. נקבע כי עיכוב בהגשת תלונה בעבירות מין הוא תופעה מוכרת, הנובעת בין היתר מרגשות בושה, אשמה ופחד, ודווקא הידיעה כי קיימות נפגעות נוספות עשויה לסייע לנפגעת לגייס אומץ ולהתלונן. עוד נקבע כי עצם הקשר שנוצר בין נפגעות לאחר חשיפה תקשורתית אינו "מזהם" את הראיות כשלעצמו, כל עוד בית המשפט בוחן באופן זהיר את מכלול הנתונים – וכך נעשה במקרה זה.

היבט משפטי: מרמה שמבטלת הסכמה וטיפול מדומה

פסק הדין מדגיש את המאפיין המשפטי הייחודי של העבירות – שימוש במרמה כדי להציג מעשים מיניים כחלק מטיפול. בדין הפלילי, הסכמה למגע מיני שאינה תוצר של רצון חופשי אלא של תרמית מהותית, אינה הסכמה תקפה. כדי לקבוע מרמה ברף הנדרש, בוחנים שלושה רכיבים מצטברים: מצג כוזב שנמסר לנפגעת, מודעות מבצע העבירה לכך שמדובר בכזב, וקיומו של קשר סיבתי בין המרמה לבין ההסכמה שניתנה. במקרה זה קבעו הערכאות כי שלושת הרכיבים התקיימו באופן מובהק: הוצג מצג של יכולות רוחניות וטקסי ריפוי; המורשע ידע שמדובר בשקר; והנפגעות נתנו הסכמה מטעיה מתוך אמונה כי זהו חלק מטיפול שנחוץ לבריאותן או לשלומן.

העליון הוסיף כי מסווה של טיפול מעצים את הפגיעה: הנפגעות הגיעו כדי לקבל סיוע והיו במצב רגיש ופגיע, והערבוב המכוון בין טיפול לכפייה מינית יוצר נזק נפשי עמוק וטראומטי.

ענישה: לא סטייה ממדיניות נוהגת

ביחס לגזר הדין, קבע העליון כי לא נפלה טעות מהותית ואין חריגה ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מין חמורות. החומרה נלמדת מריבוי המתלוננות, השיטתיות, הניצול המכוון של חולשה ומצוקה, והעובדה שהמעשים נעשו תוך בניית אמון והולכת שולל. לכך התווסף רכיב של פגיעה כלכלית בחלק מהמקרים. עוד צוין כי המורשע לא קיבל אחריות על מעשיו, נתון המשליך על שיקולי שיקום והרתעה. בית המשפט הותיר על כנה גם את חובת הפיצוי לנפגעות, תוך הפניה לתסקירים שתיארו פגיעה נרחבת בכל תחומי החיים – אובדן אמון, בושה, השפלה והשלכות נפשיות מתמשכות.

נקודות מרכזיות מן פסק הדין

• העדפת התרשמות ישירה של הערכאה הדיונית ממהימנות העדים, ובייחוד נפגעות עבירות מין, על פני תקיפות מאוחרות המבוססות על פערים שוליים.
• הכרה בתופעת כבישת תלונה ודחייה של הטענה כי קשר בין נפגעות לאחר חשיפה תקשורתית פוגע כשלעצמו במהימנותן.
• יישום ברור של עקרון המרמה המבטלת הסכמה: מצג כוזב, מודעות לכזב וקשר סיבתי בין המרמה לבין ההסכמה.
• חומרה מיוחדת לעבירות מין במסווה של טיפול, בשל ניצול מצוקה ותלות והטלת חרדה קיומית באמצעות איום בכישוף או פגיעה ביקרים.
• אישוש הענישה: מאסר ממושך, מאסר על תנאי ופיצוי כספי, כנגזרת של ריבוי נפגעות, שיטתיות ואי נטילת אחריות.

מבט רחב: בין אמון טיפולי למרמה פלילית

פסק הדין מבקש להעביר מסר הרתעתי ברור: ניצול הסיטואציה הטיפולית המדומה – שבה האדם הפונה זקוק לעזרה ומפקיד את אמונו בפני מי שמציג עצמו כבעל כוחות מיוחדים – הוא עבירה חמורה שפגיעתה נמשכת מעבר לרגע שבו בוצעו המעשים. היא מכרסמת בתחושת הביטחון, מערערת אמון בסיסי בבני אדם ופוגעת במערכות יחסים אישיות ומשפחתיות. ההכרה במרכיב הפסיכולוגי של בושה והססנות בדיווח הינה חלק בלתי נפרד מן ההבנה השיפוטית של דינמיקת הפגיעה המינית במצבים אלו.

במישור הפרקטי, ההליך מדגיש את חשיבות איסוף הראיות ההיקפיות – התכתבויות, תיאומי פגישות, תיעוד העברות כספיות – לצד העדויות הישירות. כאשר התבנית העובדתית חוזרת על עצמה לאורך שנים ובקרב נפגעות שונות, עולה עוצמת המסקנה בדבר שיטתיות והכוונה פלילית.

סיום: הערעור נדחה במלואו

בסופו של יום, העליון הותיר את הכרעת הדין על כנה ודחה את כל רכיבי הערעור. נקבע כי המערער ביצע עבירות מין ומרמה במספר רב של הזדמנויות, תוך הסוואת המעשים כטיפול להסרת כישופים, וכי העדויות והראיות תומכות בכך באופן חד וברור. העונש שנגזר – 16 שנות מאסר בפועל לצד רכיבי ענישה נוספים – נותר בעינו, והפיצוי לנפגעות אושר. המסר המשפטי חד: מרמה שמבקשת להפוך כפייה מינית לטיפול – לא תתקבל, ותיענה בענישה מחמירה.