המדינה מתנגדת למשפט חוזר בתיק נשיא לשעבר: אין עילה של עיוות דין והטענות כבר נבחנו

הפרקליטות מבקשת מבית המשפט העליון לדחות בקשה למשפט חוזר שהוגשה בתיקו של נשיא לשעבר שהורשע בעבירות מין. בתגובה מפורטת שהוגשה לבית המשפט, נטען כי לא התגלתה עילה משפטית המצדיקה את הפעלתו של ההליך החריג והנדיר, וכי בקשת ההגנה אינה אלא ניסיון לקיים מעין ערעור נוסף על קביעות עובדתיות ומהימנות שכבר נבחנו לעומקן. מנגד טוענים סניגורי הנשיא לשעבר כי פסקי הדין לוקים בפגמים מהותיים, כי ההרשעה מסתמכת על השערות בלתי מוכחות, וכי מן הדין להורות על פתיחת ההליך מחדש.

הרקע להליך והטענה המרכזית בבקשה

הבקשה מתמקדת באחד ממעשי האינוס שיוחסו לנשיא לשעבר בלשכה במרכז הארץ, ואשר ביחס אליו הציגה ההגנה מסכת זמנים שלטענתה אינה מתיישבת עם עצם האפשרות לביצוע העבירה. ההגנה גורסת כי בחינה מדוקדקת של היומן, פלטי שיחות ונתוני נוכחות מותירה פערי זמן קטנים ואף סתירות, אשר לטענתה שוללות את היתכנות המעשה במקום ובזמן הנטענים. על כן, כך נטען, נפלה בהרשעה טעות מהותית המצדיקה משפט חוזר.

הפרקליטות, בתגובתה, מציינת כי שאלת לוח הזמנים נדונה בהרחבה הן בערכאה הדיונית והן בערעור, לרבות עיון ראייתי בפלטי שיחות, בעדויות עובדי המקום ובהסברי המתלוננת. מסקנת שתי הערכאות הייתה כי חרף אי הוודאות ביחס לדקות ושעות מדויקות, קיים בסיס ראייתי מוצק לקביעה שהעבירה בוצעה, וכי טענת האליבי קרסה.

עמדת המדינה: משפט חוזר אינו ערעור נוסף

הפרקליטות מבהירה כי מוסד המשפט החוזר נועד למקרים חריגים בלבד. לשיטתה, אין זה תפקידו לשמש במה לשחזור דיוני של מכלול ממצאי מהימנות ועובדה שהוכרעו לאחר שמיעת עדים והערכת ראיות. עוד נטען כי הבקשה אינה מצביעה על מסמך חדש, עדות שלא נשקלה או נתון שלא הובא לדיון, אלא מתקוממת בעיקר כלפי משקל ראיות שנבחנו כבר פעמיים.

• אין עילה של "עיוות דין" במובן הנדרש: שתי הערכאות בחנו את הטענות לגופן והכריעו על סמך מארג הראיות כולו.
• הבקשה הוגשה באיחור ביחס לרף המצופה בהליכים מסוג זה, ואינה עומדת בתכלית התקנות לעניין עיתוי.
• השגות על מסקנות עובדתיות אינן מקימות כשלעצמן עילה למשפט חוזר, בהיעדר נתון חדש או כשל ראייתי מהותי שהתברר בדיעבד.

עוד נטען, כי גם אם שנותרו פרטים פתוחים ביחס לתזמון המדויק של האירוע, אין בכך כדי לפגום בהכרעה המרשיעה: הדין אינו מחייב הוכחה מעבר לספק סביר של כל פרט משני שאינו נמנה על יסודות העבירה, ובהרשעות רבות אין בית המשפט קובע שעה או תאריך מדויקים, כל עוד ליבת המעשה הוכחה כראוי.

טענות ההגנה: קביעות מבוססות השערות ודרישה לבחינה מחודשת

צוות ההגנה, מצדו, סבור כי פסקי הדין עמוסים בהנחות שאין להן עיגון מספק בראיות. לטענת הסניגורים, עדותה של המתלוננת המרכזית לא נתמכה בראיה חיצונית מספקת, ומכלול הפערים בראיות – ובעיקר לוחות הזמנים – מצדיקים פתיחה מחדש של ההליך. ההגנה גורסת כי כאשר ההרשעה נשענת על שרשרת מסקנות הסתברותיות שאינן חד-משמעיות, על בית המשפט העליון להתערב ולשקול קביעת משפט חוזר.

• לטענת ההגנה, קיימת סתירה בין נתוני התקשורת לבין האפשרות שהמעשה אירע במסגרת הזמנים המתוארת.
• ההכרעה, לדידם, נסמכה על ניסוחים ספקולטיביים ולא על ממצאים חדים וברורים, באופן שאינו עומד בסטנדרט "מעבר לספק סביר".
• הניסיון לסגור פערים באמצעות "חלונות זמן" מצומצמים אינו מייצר ודאות מספקת במישור הפלילי.

ההגנה מוסיפה כי ההישענות על "שיקולי מדיניות" של סופיות הדיון אינה יכולה לגבור על הצורך למנוע עיוות דין. בהינתן חומרת המסקנה הכרוכה בהרשעה פלילית, לשיטתה, יש ליתן עדיפות לבירור נוסף גם במחיר חריגה מהכלל.

לוחות זמנים, פלטי שיחות ו"חלונות זמן": מבט ראייתי

לב המחלוקת העובדתית נעוץ בהיתכנות הזמנים. ההגנה מתארת לו"ז צפוף, הכולל פגישות, שיחות טלפון והימצאות של גורמים שונים במשרדים, באופן שלשיטתה מותיר פרקי זמן קצרים מדי לביצוע המעשה הנטען. מנגד, הפרקליטות מדגישה כי בתי המשפט כבר התמודדו עם הטענה, בחנו את פלטי השיחות והנתונים הסמוכים לאירוע, ואיתרו "חלונות זמן" סבירים שבהם ניתן, על פי הראיות, למקם את העבירה.

השאלה המשפטית הנלווית היא עד כמה משקל יש לייחס לדיוק כרונולוגי כאשר הקורבן והנאשם אינם מספקים תיאור זהה של רצף האירועים. במשפט הפלילי, קיים מתח מובנה בין הקפדה על ודאות ראייתית לבין הכרה באופי הזיכרון האנושי ובמגבלות תיעוד. לפיכך, בתי המשפט נוהגים לבחון האם ישנן ראיות תומכות, חיזוקים או נסיבות אובייקטיביות הממצבות את האירוע בתוך טווח זמן אפשרי, אפילו אם אין בנמצא תאריך או שעה מדויקת.

מהו משפט חוזר ומתי יינתן

משפט חוזר הוא הליך חריג שבו בית המשפט העליון רשאי להורות על פתיחה מחדש של תיק פלילי שנחתם בפסק דין חלוט. ההליך משקף איזון בין שני עקרונות מתחרים: מחד גיסא, הצורך בסופיות הדיון, יציבות המערכת ואמון הציבור; מאידך גיסא, המחויבות למניעת הרשעת שווא ולטיפול בעיוותי דין שהתגלו לאחר ההרשעה. בשל אופיו החריג, ההיעתרות לבקשה ניתנת רק כאשר מתקיימת אחת מהעילות המוגדרות בדין, וכאשר התרשמות בית המשפט היא כי המשך קיומו של פסק הדין כפי שהוא עלול לפגוע בצדק המהותי.

• התגלות ראיות חדשות או עובדות מהותיות שלא היו בפני בית המשפט בעת ההרשעה, ושיש בכוחן לשנות את תוצאת ההליך.
• פגיעה מהותית בהגינות ההליך המקורי, במידה המטילה צל כבד על אמינות התוצאה.
• חשיפת כשל ראייתי חריג, כגון עדות שהוכחה בדיעבד כבלתי אמינה באופן קיצוני, או נתון מרכזי שהתברר כמוטעה.
• מצבים שבהם תופיע סתירה מהותית בין פסקי דין הנוגעים לאותו עניין, באופן המערער את תקפות ההרשעה.

הבקשה הנוכחית מתבססת בעיקר על העילה של "עיוות דין" — מושג המתאר מצב שבו אף אם נשמרו כללי הדיון הפורמליים, התוצאה הסופית מעוררת קושי מהותי. הפרקליטות טוענת כי עילה זו אינה מתקיימת כאן, שכן ההכרעה נשענה על מארג ראייתי שאומץ על ידי שתי ערכאות עצמאיות, לאחר דיון יסודי ומנומק.

סטנדרט ההוכחה הפלילי: מה נדרש להוכיח

במשפט פלילי, הנטל להוכיח את האשמה מוטל על התביעה, וברף הגבוה של "מעבר לספק סביר". עם זאת, אין פירוש הדבר שכל פרט שולי בסיפור העובדתי חייב להיות מוכח באותה רמת ודאות. ההלכה המקובלת מבחינה בין רכיבי היסוד של העבירה — אותם יש להוכיח ברמה המחמירה — לבין פרטים נסיבתיים שאינם ליבת העבירה, שאותם אין הכרח למסמר בדקות ושניות. כך, למשל, ייתכן שבית המשפט ירשיע גם כאשר לא עלה בידו לקבוע את השעה המדויקת או את היום המדויק, כל עוד השתכנע כי האירוע התקיים בתוך טווח זמן שהראיות תומכות בו, וכי גרסת המתלוננת קיבלה חיזוקים מספקים מבחינה חיצונית או פנימית.

בהקשר זה עומדת במחלוקת פרשנותם של נתוני תקשורת: ההגנה רואה בהם חיזוק לגרסת האליבי, ואילו המדינה מדגישה כי אותם נתונים שימשו את הערכאות כדי לאתר פרקי זמן שבהם ניתן היה למקם את האירוע, וכדי לשלול חלק מהטענות הסותרות. המחלוקת ממחישה את הקושי הטבוע בהסקת מסקנות חד-ערכיות מנתונים חלקיים, ואת החשיבות שמייחסים בתי המשפט למכלול הראיות כולו, ולא לנתון מבודד.

השלכות והמשך הדרך

בית המשפט העליון הוא שיכריע האם הבקשה מקימה עילה לפתיחת משפט חוזר. לעיתים, נשיא בית המשפט או שופט/ת מטעמו/ה יחליטו בבקשה לאחר קבלת תגובות הצדדים; במקרים אחרים, עשוי להינתן צו ביניים לצורך בירור נקודתי של סוגיה עובדתית. אם ייקבע כי מתקיימת עילה, ייפתח ההליך מחדש והדיון ישוב לערכאה שתיקבע, שם תיערך בחינה מחודשת של הראיות. אם תידחה הבקשה, יוסיף פסק הדין הקיים לעמוד בעינו, מתוך ההנחה כי אין הצדקה לכרסם בסופיותו.

מעבר למקרה הפרטני, הדיון מעורר שוב את גבולות הביקורת השיפוטית בשלב שלאחר הערעור, ואת המתח בין זכותו של נאשם לתיקון טעות לבין יציבות ההכרעות הפליליות. ככל שבית המשפט העליון ייטה לדחות בקשות הנשענות על מחלוקת פרשנית בראיות שנבחנו כבר, המסר למתדיינים יהיה כי המשפט החוזר מיועד לפריצות דרך ראייתיות או לחשיפת כשלים נדירים — לא לשיחזור נוסף של הערכת מהימנות. מנגד, אם תתקבל הבקשה, ייתכן שהמסר יהיה על נכונות גוברת לבחון מחדש גם תיקים שנדונו לעומק, מקום שבו נטען לקיומה של טעות מהותית.

כך או כך, עד שתינתן הכרעה, עומדת ההרשעה על כנה. הדין מאפשר פתח צר אך משמעותי להליך חוזר במקרים חריגים, אולם לא נועד להמיר את הערעור בכלי נוסף של בחינה כללית. בתיק הנדון, המחלוקת מתמצה בשאלה אם פערי הזמנים והנתונים הטכנולוגיים מערערים את הוודאות הראייתית, או שמא הם משתלבים במארג הוכחות שמצדיק את ההכרעה המקורית. הכרעת העליון תבהיר היכן עובר הקו במקרה זה.