בית המשפט העליון דחה ערעור: פגם בנטילת דגימת תאי לחי ללא הסכמה אינו מבטל הליך הסגרה

בית המשפט העליון דחה ערעור של אדם המבוקש להסגרה למדינה זרה, אשר טען כי יש לבטל את ההליך נגדו בשל נטילת דגימת תאי לחי ללא הסכמתו במהלך מעצרו. נקבע כי אף שמדובר בפגם במעשי רשויות האכיפה, הפגיעה הנקודתית אינה יוצרת סתירה מהותית לעצם ניהול הליך ההסגרה, ולכן אין הצדקה להפסיקו. ההכרעה מדגישה את המשקל הרב שמעניק בית המשפט לאינטרסים הציבוריים שבהבטחת אכיפת הדין ושיתוף פעולה בינלאומי נגד פשיעה חוצת גבולות, לצד שמירה על זכויות הפרט במסגרת גבולות הדין.

רקע ההליך והעבירות המיוחסות

ההליך נסב על בקשת הסגרה שהוגשה בשנים האחרונות על ידי מדינה זרה כלפי אזרח ישראלי, החשוד כי ניהל מישראל פעילות עבריינית בהיקף משמעותי. לפי החומר שהוצג בהליך, יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות כלכליות הנוגעות להלבנת הון, אשר בוצעו לכאורה במסגרת הפעלת פלטפורמה מקוונת שהניבה רווחים ניכרים מעבר לים. עם הגשת בקשת ההסגרה, נפתחה בישראל פרוצדורת הסגרה סטטוטורית, במסגרתה הוחלט בשלב ראשון כי מדובר בבר-הסגרה. על קביעה זו הוגש ערעור ממוקד שנסב על טענת הגנה מן הצדק: לשיטת המבוקש, יש לבטל את ההליך כולו בשל פגם חמור שנפל בהתנהלות המשטרה בעת מעצרו.

הטענה: הגנה מן הצדק בשל נטילת דגימה ללא הסכמה

המערער טען כי במהלך מעצרו לצורך הליך ההסגרה ניטלה ממנו דגימת תאי לחי לצרכי זיהוי, ללא הסכמתו ותוך שימוש בכוח. לטענתו, פעולה זו נעשתה בניגוד לדין, באופן שפגע בזכויותיו החוקתיות לשלמות הגוף ולפרטיות. מכאן ביקש להוליד סעד מרחיק לכת: ביטול הליך ההסגרה כולו, מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק. דוקטרינה זו, שהוכרה בפסיקה, נועדה להגן על ההליך ההוגן ולמנוע ניהול הליך פלילי או דמוי-פלילי במצבים שבהם התנהלות הרשויות פוגעת באופן מהותי בעקרונות הצדק וההגינות. היא משמשת במקרים חריגים שבהם קיים חשש אמיתי לעיוות דין או לפגיעה חריפה בטוהר ההליך.

המסגרת הנורמטיבית: זכויות חוקתיות וכללי אכיפה

ביסוד ההכרעה עומדות שתי מערכות ערכים המתנגשות לעתים: מחד, הזכות של אדם לשלמות גופו ולפרטיותו, המוכרות כזכויות יסוד ומוגנות הן במשפט החוקתי והן בחקיקה כללית; ומאידך, צרכי האכיפה של המדינה והרשויות, המבקשות כלים יעילים לזיהוי, לחקירה ולמניעת פשיעה. הדין הישראלי מבחין בין סוגי אמצעי זיהוי ודגימות ביולוגיות: ישנם כאלה שניתן ליטול בכפוף לתנאים מוגדרים, ולעומתם דגימות המחייבות מידה גבוהה יותר של הסכמה או פיקוח. בית המשפט קבע כי במקרה זה, נטילת הדגימה נעשתה באופן שלא תאם את המסגרת החוקית, ולפיכך מדובר בפגם של ממש בהתנהלות גורמי האכיפה.

פגם בהתנהלות מול סעד של ביטול ההליך

עם זאת, לא כל פגם בפעולת החקירה או המעצר מצדיק ביטול של הליך עיקרי. בית המשפט הבחין בין ליקויים הפוגעים בליבת ההליך וביכולתו להתקיים באופן הוגן, לבין הפרות נקודתיות שאין להן זיקה הדוקה לעצם ההכרעה בהליך. בהקשר של הגנה מן הצדק, נהוג לבחון אם הפגם מעורר חשש ממשי לאי-הוגנות מערכתית או לנזק ממשי ליכולתו של הנאשם או המבוקש להתגונן. כאשר מדובר בפגיעה נקודתית שאינה משליכה על ההוגנות הכוללת של ההליך ואינה מזהמת את שיקול הדעת בהפעלתו, הנטייה היא שלא לשבש את מנגנון השיפוט והאכיפה כולו.

הקשר בין שלב המעצר לבין פרוצדורת ההסגרה

נקודת מפתח בפסק הדין היא ההבחנה בין הליכים: שלב המעצר לצורכי הסגרה הוא שלב מקדמי, המיועד להבטיח התייצבות ולמנוע שיבוש ההליכים. הליך ההסגרה עצמו מתקיים בפני בית המשפט, לאחר הגשת עתירה מתאימה, והוא נבחן על בסיס החומר שהועמד לרשות הצדדים והשאלות המשפטיות הכרוכות בו. הפגם הנטען כאן נוגע לאופן נטילת דגימה במהלך המעצר, ולא לעצם ניהול ההליך השיפוטי. בית המשפט הדגיש שאין זיקה עניינית ישירה בין אותה פעולה פסולה לבין ההכרעה אם המבוקש הוא בר-הסגרה. לא נטען, למשל, כי הדגימה סיפקה ראיה מכרעת בהליך ההסגרה או כי נמנע ממנו חומר חיוני לשם התגוננות. בהיעדר פגיעה מעשית בהוגנות ההליך, לא קמה עילה לביטולו.

איזון האינטרסים הציבוריים והפרטיים

הכרעת בית המשפט נשענה גם על המשמעות הציבורית של הליכי הסגרה: שמירה על שלטון החוק, מניעת הפיכת ישראל ליעד מסתור לעבריינים בינלאומיים, קידום מאבק משותף בפשיעה מתוחכמת והגשמת התחייבויות בינלאומיות. לצד אלה עומדת החובה להגן על זכויות הפרט ולרסן חריגות של רשויות האכיפה. בית המשפט ציין כי האיזון הראוי מושג בדרך כלל באמצעות ביקורת שיפוטית, קביעת כללים ברורים לרשויות, ולעתים גם באמצעים תרופתיים ממוקדים פחותים מביטול ההליך, כמו פסילת ראיות לא חוקיות במקרים המתאימים או מתן ביטוי לפגם בקביעות דיוניות. ביטול הסגרה יישמר למקרים יוצאי דופן בלבד, שבהם עצם ניהול ההליך סותר באופן חזיתי את עקרונות הצדק.

הערכת חומרת הפגם

בית המשפט נתן משקל לעובדה כי נטילת הדגימה ללא הסכמה פוגעת בכבוד האדם, בשל ההשלכה על שלמות הגוף והפרטיות. עם זאת, נקבע כי נסיבות האירוע, כפי שנקבעו עובדתית, אינן מצביעות על אלימות חריגה או נזק גופני כבד שנלוו לפעולה. ההיבט העיקרי הוא עקרוני: רשויות האכיפה נדרשות לפעול על פי הדין, ובסטייה מכך יש חומרה. חרף זאת, חומרת הפגם אינה גוררת, כשלעצמה, את המסקנה הדרמטית של סיום ההליך. ההכרעה במקרה זה משקפת גישה מצמצמת לשימוש בעילת ההגנה מן הצדק כסעד של ביטול.

הטענות הבריאותיות של המבוקש

בנוסף לטענה המרכזית, הועלתה גם טענה שלפיה מצבו הבריאותי של המבוקש מחייב הימנעות מהסגרתו. בית המשפט חזר על עיקרון מושרש שלפיו מצב רפואי קשה, כשלעצמו, אינו מעניק חסינות מפני הליכים פליליים או הסגרה. מטבע הדברים, הליך הסגרה כרוך בקושי עבור המבוקש, אך אין בכך די כדי לשלול את קיומו מקום שהדין ותכליותיו מחייבים זאת. כאשר יעד ההסגרה הוא מדינה בעלת מערכת משפט ובריאות מפותחת, חזקה עליה שתדאג לצרכים הרפואיים של המבוקש ותעניק לו טיפול הולם בהתאם למצבו. במקרה הנדון, נקבע כי מצבו הרפואי של המבוקש יובא בחשבון בהיבטים לוגיסטיים ורפואיים, אך אין בו כדי להוות מחסום להמשך ההליך.

נקודות מרכזיות שנקבעו בפסק הדין

• נטילת דגימת תאי לחי ללא הסכמה במהלך מעצר היא פגם ממשי הפוגע בזכויות יסוד, ויש להוקיע התנהלות כזו.
• על אף הפגם, לא הוכח כי נפגעה ההוגנות המהותית של הליך ההסגרה או כי נגרע מהמבוקש מידע חיוני להתגוננות.
• שלב המעצר נבחן בנפרד מההליך השיפוטי של ההסגרה; פגם בשלב הראשון אינו משליך אוטומטית על עצם קיומו של השני.
• משקל משמעותי ניתן לאינטרסים ציבוריים: אכיפת הדין, שיתוף פעולה בינלאומי ומניעת הפיכת ישראל למקלט לעבריינים.
• סעד של ביטול הליך מכוח הגנה מן הצדק יינתן רק במקרים חריגים, שבהם הפגם מזיק לליבת ההליך ומקים סתירה מהותית לעקרונות הצדק.
• טענות בריאותיות, אף אם כבדות משקל, אינן יוצרות כשלעצמן חסינות מפני הסגרה, במיוחד כאשר יעד ההסגרה הוא מדינה המסוגלת להעניק טיפול ראוי.

משמעות רוחבית והנחיות לרשויות

המסר לרשויות האכיפה ברור: החובה לפעול בהתאם לדין בעת נטילת אמצעי זיהוי היא נורמה מחייבת, לא המלצה. חריגה ממנה עלולה להוביל לפסילת ראיות במקרים המתאימים, לחשיפה לנזקים אזרחיים ואף לביקורת שיפוטית נוקבת. יחד עם זאת, הפסיקה מבקשת לשמר יחס מידתי בין הפגם לבין הסעד. במישור ההסגרה, השאלה המכריעה היא אם התנהלות פסולה מצדיקה את הסטת ההליך כולו ממסלולו. כל עוד אין קשר הדוק בין הפגם להתנהלות ההליך השיפוטי או ליכולתו של המבוקש להתגונן, הנטייה היא שלא לשבשו.

למבוקשים ולבאי כוחם יש כאן תזכורת חשובה באשר לנטל ההוכחה: עליהם להראות כיצד פגם קונקרטי פגע בהוגנות ההליך או יצר עיוות מהותי המצדיק סעד קיצון. טענות כלליות בדבר אי-חוקיות אינן מספקות. מנגד, לרשויות האכיפה מומלץ להעמיק הדרכות והנחיות מבצעיות בנוגע לנטילת דגימות ואמצעי זיהוי, להבטיח תיעוד מלא של הסכמה מושכלת, ולפעול תחת פיקוח פנימי וחיצוני כדי לצמצם כשלים בעתיד. כך ניתן לצמצם פגיעה בזכויות ולשמר את אמון הציבור, מבלי לפגוע ביעילות האכיפה.

הכרעת בית המשפט ומסקנתה

בסופו של יום, בית המשפט קבע כי אף שמדובר בפגם בעל משקל בביצוע פעולת אכיפה, לא הוכחה סתירה מהותית לערכי הצדק וההגינות המצדיקה את ביטול הליך ההסגרה. לא נמצא קשר ענייני הדוק בין נטילת הדגימה לבין השאלות המשפטיות והראייתיות המכריעות בהליך ההסגרה עצמו, ולא הוצגה פגיעה ממשית ביכולתו של המבוקש להתגונן. בנסיבות אלה, גוברים האינטרסים הציבוריים בהמשך ההליך ובהבטחת שיתוף פעולה אפקטיבי עם מדינות זרות במאבק בפשיעה חמורה. הטענה בדבר מצבו הבריאותי של המבוקש נבחנה גם היא, אך נמצאה ככזו שאינה משנה את התוצאה.

פסק הדין משמר את קווי המתאר של ההגנה מן הצדק כעילה חריגה ומצמצמת, הדורשת זיקה הדוקה בין הפגם הדיוני או החקירתי לבין עצם ההליך הנתקף. לצד זאת, הוא משדר לרשויות האכיפה את הצורך בהקפדה יתירה על זכויות העצורים והנחשדים, לרבות בעת נטילת דגימות ביולוגיות, על מנת למנוע פגיעה שאינה נחוצה ולהבטיח שההליך כולו יעמוד בסטנדרטים של משפט הוגן.

הערעור נדחה, והליך ההסגרה יוסיף להתקדם לפי הדין ומהלכו הרגיל. בכך מבסס בית המשפט את ההבחנה בין ביקורת לשם תיקון ליקויים נקודתיים לבין בלימת הליכים מערכתיים, ומייצב איזון עדין בין הגנת זכויות האדם לבין צורכי אכיפת הדין והמחויבויות הבינלאומיות של מדינת ישראל.

סיכומו של דבר: הפגם שנפל בנטילת דגימת תאי הלחי ללא הסכמה הוא חמור ומחייב הפקת לקחים, אך אין בו, בנסיבות המקרה, כדי להכתים את הליך ההסגרה או להצדיק את ביטולו.