בית הדין לעבודה: תוספת שכר במקום הפקדות לפנסיה – אינה חוקית; המעסיק חויב בפיצוי לעובד המוסך

בית הדין האזורי לעבודה קבע לאחרונה כי תוספת שכר חודשית המשולמת לעובד במקום הפרשות לפנסיה אינה עומדת בדין ואינה מחליפה את החובה לבצע הפקדות לקרן פנסיה. בפסק הדין נדחתה טענת מעסיק כי העובד, ששימש כפחח במוסך פרטי, ביקש ביוזמתו לבטל את הביטוח הפנסיוני וליהנות מתוספת שכר של 500 שקלים נטו. חרף ההסכמה החוזית בין הצדדים, נפסק כי המעסיק מחויב לשלם פיצוי בגין אי-הפרשה לגמל בסכום של כ־21,483 שקלים. עוד הובהר כי העובד התפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורים, ואף עליו לשאת בתשלום חלף הודעה מוקדמת.

הרקע העובדתי: תוספת חודשית במקום קרן פנסיה

העובד הועסק כפחח במוסך פרטי במשך תקופה של כשנתיים וחצי. בתחילת עבודתו נפתח עבורו ביטוח פנסיוני, אולם זמן קצר לאחר מכן חתם העובד על מסמכים לביטול הפוליסה וביקש – לבקשתו – לקבל תוספת של 500 שקלים נטו לשכר החודשי במקום ההפרשות לקופת גמל/קרן פנסיה. עם סיום ההעסקה הגיש העובד תביעה נגד המוסך, בה דרש זכויות סוציאליות שונות, ובכללן פיצוי בגין אי-הפרשה לפנסיה במהלך תקופת עבודתו. מנגד, המעסיק הגיש תביעה שכנגד, בה טען כי העובד קיבל הלוואות שיש להשיבן, קיבל תשלומים ביתר בגין ימי מחלה ושעות נוספות, ואף העלה טענות שונות בנוגע להיעדרויות ותשלומים נוספים שבוצעו לטענתו שלא כדין.

טענות הצדדים: זכויות סוציאליות מול הסכמות חוזיות

לטענת העובד, אף אם הסכים לקבלת התוספת החודשית, מדובר בזכות סוציאלית בסיסית שחלה עליה חובה סטטוטורית והסכמית-קיבוצית המחייבת הפרשה לפנסיה, ועל כן אין בהסכמה אישית כדי לגרוע ממנה. המעסיק, לעומת זאת, הדגיש כי העובד הוא שיזם את ביטול הפנסיה, נהנה בפועל מהתוספת החודשית לאורך זמן, ועל כן אין זה צודק להטיל עליו כעת חיוב כפול – גם לשלם את ההפרשות כאילו בוצעו וגם להשאיר בידי העובד את התוספת החודשית שקיבל.

קביעות מרכזיות של בית הדין

• חובת ההפרשה לפנסיה היא חובה קוגנטית – כלומר, זכות שלא ניתן לוותר עליה בהסכמה אישית. לפיכך, הסכמה בין עובד למעסיק להמרת ההפרשות בתוספת שכר אינה תקפה.
• גם כאשר היוזמה להסדר מגיעה מהעובד, והעובד חותם על בקשה לביטול הפוליסה, אין בכך כדי לפטור את המעסיק מחובתו לבצע הפקדות לקרן פנסיה.
• נפסק לעובד פיצוי בגין אי-הפרשה לגמל בסך של כ־21,483 שקלים, סכום המשקף את תקופת ההעסקה בה לא בוצעו הפקדות כנדרש.
• באשר ליחסי העבודה בסיום ההתקשרות – נקבע כי העובד התפטר מרצונו, ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים. בנוסף, עליו לשלם למעסיק חלף הודעה מוקדמת עקב אי-מתן הודעה כנדרש.
• בעניין שעות נוספות קיבל בית הדין את עמדת המעסיק, בין היתר בהסתמך על חוות דעת מומחה חשבונאי, שלפיה לא נותר חוב לעובד ואף שולמו לו תשלומים ביתר – אותם עליו להשיב.
• בגין ימי מחלה – נקבע כי שולמו לעובד סכומים מעבר לזכאות, ועל כן עליו להשיבם.
• בנוגע להיעדרויות – הוכח כי לאורך התקופה העובד נעדר מעת לעת, אך המעסיק שילם שכר מלא מבלי לתעד את ההיעדרויות. בית הדין ציין ממצא זה כחלק מהתמונה הכוללת, אולם לא הוטלו חיובים נוספים עקב אופן ניהול הרישום על ידי המעסיק.
• סוגיית קיזוז התוספת ששולמה "במקום" פנסיה – בית הדין הדגיש כי המעסיק לא הגיש תביעה שכנגד ספציפית לקיזוז סכומים אלו ואינו רשאי לקזזם בדיעבד במסגרת ההליך כפי שהתנהל.
• באשר לתביעת המעסיק לפיצוי בגין פגיעה במוניטין, שימוש ברכב, שכירת רכבים ועוגמת נפש – רכיבים אלה נדחו בהיעדר תשתית מספקת.
• לעניין הלוואות – נקבע כי העובד קיבל הלוואות במהלך העבודה ועליו להשיב את היתרה למעסיק בהתאם לרישומים שהוצגו.

ההנמקה המשפטית: זכות פנסיונית אינה ניתנת לוויתור

בית הדין חזר על העיקרון הידוע בדיני עבודה ולפיו זכויות סוציאליות בסיסיות – דוגמת הפרשות לפנסיה – הן זכויות מגן שאינן ניתנות להתניה או לוויתור בהסכמה אישית. הסיבה לכך נעוצה בהגנה על רמת הביטחון הכלכלי של העובד בהווה ובעתיד, כמו גם באינטרס הציבורי שלא להטיל עלויות כבדות על מערכת הרווחה עקב היעדר חיסכון פנסיוני. הסכמות שנועדו לעקוף חובה זו אינן מקבלות תוקף, אף אם העובד נהנה באופן מיידי מתוספת שכר גבוהה יותר.

בענפים מסוימים קיימים צווי הרחבה והסכמים קיבוציים שמחילים באופן רחב חובת הפרשה לקופות פנסיוניות על כלל המעסיקים והעובדים בענף. גם בהיעדר הפניה למספרי סעיפים ספציפיים, העיקרון פשוט: המעסיק חייב להפקיד עבור העובד את החלק המתחייב לפי הדין וההסדרים החלים. כאשר הדבר לא נעשה, עומדת לעובד הזכות לתבוע פיצוי בגובה ההפקדות שהיו אמורות להתבצע, ולעיתים גם השלכות נלוות לגבי רכיבי שכר נוספים הקשורים להפרשות.

היבטים פרוצדורליים וכללי הוכחה

פסק הדין מדגים חשיבות של תיעוד וניהול רישום תקין הן מצד העובד והן מצד המעסיק. כך למשל, בטענות לשעות נוספות, הנטל להוכיח עבודה מעבר לשעות הרגילות מחייב תשתית מסמכת מספקת (יומני עבודה, דוחות נוכחות וכד'). כאשר מועלית טענה לתשלומים ביתר – כגון ימי מחלה או תוספות ייחודיות – מצופה שהטענה תישען על חוות דעת חשבונאית או על תיעוד שיטתי ברור. בהיעדר תביעה שכנגד או בקשת קיזוז מפורטת, בית הדין לא יפעל מיוזמתו לבצע קיזוזים שאינם נתבעים במפורש ובהתאם לדין.

באשר לסיום יחסי העבודה, נקבע כי העובד הוא שהתפטר ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים. פסק הדין מזכיר כי התפטרות שלא מלווה בהודעה מוקדמת בהתאם לחוק מחייבת את העובד בתשלום חלף הודעה – רכיב שמטרתו לפצות את המעסיק על ההפסד שנגרם עקב הפסקת העבודה המיידית.

משמעויות מעשיות למעסיקים ולעובדים

• אסור להמיר הפרשות לפנסיה בתוספת שכר – גם אם העובד חותם או מבקש זאת. חובה זו חלה באופן גורף.
• הסכמות פרטניות שאינן תואמות את דיני המגן – אינן תקפות ועלולות לגרור חיובי פיצוי רטרואקטיביים.
• מומלץ למעסיקים לוודא קיומן של הפקדות בזמן אמת, לבצע בקרה חודשית על ההפרשות ולשמור אישורים מסודרים מהגופים המנהלים.
• עובדים צריכים לעקוב אחר תלושי השכר ולאמת שבוצעו הפקדות לקרן פנסיה בהתאם לאחוזים הרלוונטיים לתקופה. גילוי ליקוי בזמן אמת יקל על תיקונו.
• במחלוקות על שעות נוספות – תיעוד מדויק של זמני עבודה הוא קריטי. בהיעדרו עלול בית הדין לאמץ חוות דעת חשבונאית של הצד שטרח והציג נתונים מבוססים.
• רכיבי תביעה שכנגד כגון קיזוזי תשלומים, החזר הלוואות או נזקים – מחייבים פירוט, אסמכתאות והגשה מסודרת. ללא זאת לא יינתן להם מענה במסגרת פסק הדין.

האיזון בפסק הדין: פיצוי פנסיוני לעובד והשבת תשלומים עודפים למעסיק

בית הדין מצא איזון בין ההיבט המגן של דיני העבודה לבין כללי ההשבה והקיזוז: מצד אחד, חויב המעסיק בפיצוי מלא בגין אי-הפרשה לפנסיה, נוכח אי-תחולת הסכמה פרטית הסותרת את הדין. מצד שני, אושרו השבות מסוימות לטובת המעסיק, בגין רכיבים ששולמו לעובד ביתר (כגון ימי מחלה ושעות נוספות) וכן הוחזרו הלוואות שניתנו במהלך יחסי העבודה. במקביל נדחו רכיבי תביעה שכנגד שלא הוכחו כנדרש, דוגמת טענות לנזקי מוניטין או שימוש ברכבים.

סיכום

פסק הדין מחדד מסר ברור: הפרשה לפנסיה אינה עניין לבחירה או להתניה. גם אם עובד מבקש, משיקוליו האישיים, לקבל תוספת שכר במקום הפקדות, אין בכך כדי לפטור את המעסיק מהחובה להפקיד כספים לקרן פנסיה. ההסדר החלופי שגובש בין הצדדים – 500 שקלים נטו מדי חודש – לא קיבל תוקף משפטי והוחלף בפיצוי רטרואקטיבי של יותר מ־21 אלף שקלים לטובת העובד. לצד זאת, בית הדין הקפיד על כללי ההשבה והוכחת תביעות נגדיות, וקבע כי במקום שבו הוכחו תשלומים עודפים או הלוואות – על העובד להשיבם. התוצאה מבססת מחדש את העיקרון כי זכויות פנסיוניות הן מאבני היסוד של דיני העבודה, וכי התנהלות זהירה, מתועדת ועקבית של שני הצדדים היא המפתח למניעת מחלוקות עתידיות.