העליון הפך: המדינה וחברת התחבורה אינן אחראיות לנזקי נהג אוטובוס שנפגע בפיגוע תבערה מ-1996

בית המשפט העליון הפך פסק דין של ערכאה מחוזית וקבע כי המדינה וחברת תחבורה ציבורית גדולה לא יישאו באחריות לנזקיו הנפשיים של נהג אוטובוס שנפגע בפיגוע תבערה שהתרחש בשנת 1996 על ציר תנועה מרכזי באזור יהודה ושומרון. ההרכב קיבל את ערעור המדינה ודחה את ערעור הנהג, תוך הדגשה כי אין זה מתפקידו של בית משפט אזרחי להחליף את שיקול הדעת המבצעי של גורמי הביטחון, וכי תביעות נזיקיות אינן המגרש הטבעי לבירור סוגיות לוחמתיות. הנהג, שהוכר כנפגע עבודה, מוסיף להיות זכאי לתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי.

הרקע העובדתי וההליכים הקודמים

האירוע התרחש באביב 1996, כאשר בקבוקי תבערה הושלכו לעבר אוטובוס נוסעים לא ממוגן. הנהג, שפעל תחת לחץ ובזמן אמת, המשיך בנסיעה קצרה כדי להרחיק את הרכב מאזור הסכנה, עצר, הזעיק עזרה וסייע לנוסעים. מספר שנים לאחר מכן פנה הנהג לטיפול נפשי ואובחן כסובל מתסמונת דחק פוסט טראומטית. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה והעניק לו תגמולים, לצד קביעה של נכות צמיתה בשיעור משמעותי שהועלה בהמשך.

בשנת 2006 הוגשה תביעה אזרחית-נזיקית לבית המשפט המחוזי נגד המדינה ונגד חברת התחבורה הציבורית שהעסיקה את הנהג. התובע טען כי היה ראוי למגן את האוטובוסים, להציב ליווי אבטחתי קבוע ומספיק, או לחלופין למנוע נסיעה בצירים מסוימים באותן נסיבות, נוכח המתח הביטחוני ששרר באזור. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה נגד החברה אך קיבל אותה נגד המדינה, וקבע כי עליה לפצות את הנהג על נזקיו הנפשיים.

מכאן הוגשו שני ערעורים: המדינה תקפה את עצם ההטלה עליה של אחריות נזיקית בגין אי-מניעת הפיגוע, ואילו הנהג ערער על דחיית התביעה נגד החברה.

טענות הצדדים בערעור

המדינה טענה כי לא הוכחה התרשלות מצידה: באותה תקופה ננקטו היערכויות אבטחה רחבות היקף עקב עצרת המונים שתוכננה באזור, תוך תיאום עם גורמי תחבורה והצבת כוחות לאורך צירי תנועה מרכזיים. עוד נטען כי מיגון אוטובוסים אזרחיים היה בראשית דרכו בשנות התשעים, וכי המענה העיקרי ניתן באמצעות פריסת כוחות, הצבת מחסומים, שינויים זמניים בהסדרי תנועה וקבלת החלטות מבצעיות לפי מידע מודיעיני. לשיטת המדינה, החלטות בדבר עוצר, אבטחה או סטייה מציר הן החלטות טקטיות המתבצעות בזמן אמת וראוי שבית המשפט ינהג איפוק בבחינתן בדיעבד.

מנגד טען הנהג כי לא ניתן היה לאפשר נסיעת אוטובוס לא ממוגן בציר חשוף, בלא ליווי הולם של כוחות ביטחון ובלא תיאום מלא עם החברה. עוד נטען כי לנוכח אזהרות והתרעות, היה מקום להטיל מגבלות תנועה חריפות יותר, לשקול עוצר מקיף או לבטל את האירוע ההמוני כולו. לגבי החברה נטען כי היה עליה לדאוג לצי ממוגן במידה מספקת, או לפחות להימנע מהפעלת קווים מסוימים עד שיובטח מיגון מלא.

הכרעת העליון: אין רשלנות ואין הצדקה להטלת אחריות

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה ודחה את ערעור הנהג. השופט המרכזי בהרכב עמד על כך שהטלת אחריות נזיקית על רשות ציבורית איננה זרה לדין הישראלי, אולם כשמדובר בנזק שנגרם ממעשה איבה של צד שלישי, וכשהטענה היא להימנעות מהפעלת כוח או מהחלטה מבצעית מסוימת, יש לנהוג ריסון מיוחד. ההכרעות בזמן אמת נשענות על מכלול נתונים מודיעיניים, שיקולי סיכון-תועלת, כוח אדם, מבנה השטח ואילוצים מבצעיים – נתונים שאינם פרושים לפני בית משפט אזרחי באופן מלא ומדויק.

• דיני הנזיקין מכירים באחריות בגין מחדל רק בנסיבות חריגות, בייחוד כאשר הנזק נגרם ממעשה פלילי של צד שלישי. יש להיזהר מלהמיר את שיקול הדעת של גורמי הביטחון בהכרעות שיפוטיות בדיעבד.
• החלטות על הצבת כוחות, פתיחה או סגירה של צירים, נקיטת ליווי או מיגון, והטלת עוצר או הסרתו, הן החלטות מבצעיות-טקטיות הנשקלות תחת לחץ זמן ובתנאי אי-ודאות. בחינתן לאחר שנים אינה משקפת את המציאות המבצעית שהייתה.
• באותן שנים מערך מיגון האוטובוסים האזרחיים היה מוגבל, והעדפת צעדי אבטחה נקודתיים על פני עצירת מערכות תחבורה אזרחיות רחבות היקף הייתה החלטה מקצועית לגיטימית.
• אין מקום “לבדיקת מעבדה” בדיעבד: גם אם אפשר להעלות על הדעת תרחיש שבו החלטה אחרת הייתה מונעת את הפיגוע, אין בכך להוכיח התרשלות של המדינה.

על רקע זה נקבע כי פעולות כוחות הביטחון וההחלטות שהתקבלו סביב האירוע לא עלו כדי רשלנות. בית המשפט הבהיר כי הוא איננו מכתיב, שנים לאחר מעשה, מה הייתה צריכה להיות “הפעולה הנכונה” ברמה המבצעית. התחקירים והביקורות המקצועיות על מחדלים אפשריים נעשים במגרש הצבאי-ביטחוני, ולא במסגרת תביעות נזיקיות אזרחיות שמנהלות בדיעבד שחזור של אירוע מבצעי.

שיקולי מדיניות משפטית: תביעות אזרחיות ומצבים לוחמתיים

נקבע כי מעבר להעדר התרשלות, ישנו שיקול מדיניות רחב: פתיחת השער למאות תביעות נזיקיות בגין כל פיגוע, בטענה כי ניתן היה למנוע אותו אלמלא החלטה מבצעית מסוימת, עלולה לערער את יכולת קבלת ההחלטות של רשויות הביטחון ולפגוע בתפקודן. הדין האזרחי מכיר בהבחנה בין פעילות שוטפת לבין מצבים לוחמתיים, ובין החלטות ניהוליות לבין החלטות מבצעיות. גם אם ההליך שלפנינו איננו נכנס ישירות למסגרת חסינות סטטוטורית רחבה, התכלית שמאחורי הסדרי החסינות—הימנעות מהחלת מבחני רשלנות אזרחיים על זירות לוחמתיות—רלוונטית מאוד לענייננו.

משפטנים נוהגים להדגיש כי אזרחים אינם נותרים ערומים מהגנה: קיימים מנגנוני פיצוי ייעודיים ומסגרות ביטוחיות, ובהם דיני הביטוח הלאומי, המעניקים סיוע לנפגעי עבודה ולנפגעי פעולות איבה. לצד זאת, שאלות של מחדלים מבצעיים נבחנות במסלולי תחקיר ופקודות פנימיים, ולא באמצעות פסיקת פיצויים אזרחיים המבוססת על עדויות חלקיות ושחזורי זיכרון משנים עברו.

אחריות חברת התחבורה: לא הוכחה התרשלות

בית המשפט דחה גם את הערעור נגד חברת התחבורה. נקבע כי בתקופה הרלוונטית היו ברשות החברה מספר קטן מאוד של כלי רכב ממוגנים, וכי המיגון לא הוטל באחריות החברה אלא תוכנן והונהג באופן הדרגתי ביד גורמי ביטחון ורשויות המדינה. החברה פעלה במסגרת הנחיות והיתרים, ותיאמה את הפעלת הקווים מול הרשויות.

עוד נקבע כי עצם שליחת נהג לנסיעה באוטובוס לא ממוגן אינה מהווה, כשלעצמה, התרשלות, בייחוד כאשר מתקיימים היערכות והנחיות אבטחה שנועדו להפחית את הסיכון. לא הוכח כי לחברה עמדו אמצעים ריאליים למנוע את האירוע בלא להשבית מערכות תחבורה חיוניות, ולא הוכח כי הפרה נוהלי בטיחות פנימיים מחייבים. במבחני האחריות בדיני הנזיקין—צפיות, סבירות ומידתיות—לא נמצאה תשתית להטלת חבות על החברה.

מושגים משפטיים – הסבר קצר

• תביעה נזיקית אזרחית: הליך משפטי שבו נפגע מבקש פיצוי כספי ממי שלטענתו גרם לו לנזק ברשלנות או בעוולה אחרת. הדיון מתמקד בשאלות של חובת זהירות, הפרתה, קשר סיבתי ונזק.
• שיקול דעת מבצעי: שם כולל להחלטות טקטיות של גורמי ביטחון בזמן אמת, תוך שקלול מידע מודיעיני, תנאי שטח, איומים ואילוצי כוח אדם. המשפט האזרחי נוטה שלא להתערב בהחלטות מסוג זה בדיעבד.
• תסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSD): מצב נפשי המתפתח לאחר חשיפה לאירוע טראומתי, המתבטא בין היתר בפלשבקים, הימנעויות, דריכות-יתר והפרעות שינה. במקרים מתאימים נגזרת מכך נכות לצורך דיני עבודה וביטוח.
• נפגע עבודה: עובד שנפגע במהלך עבודתו או עקב עבודתו ומוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, הזכאי לתגמולים וגמלאות לפי דין.

השלכות הפסיקה וקריאת כיוון לעתיד

פסק הדין משדר מסר ברור: בבירור אחריות נזיקית לאירועי טרור, בתי המשפט ינהגו ריסון רב, במיוחד כשהטענה מתמקדת בהחלטות מבצעיות בזמן אמת. המשמעות המעשית היא שתובעים יתקשו להוכיח התרשלות של המדינה על בסיס טענות כלליות בדבר אבטחה לא מספקת או בחירה בציר תנועה כזה או אחר, בלא תשתית קונקרטית וחריגה.

במישור היחסים שבין חברות תחבורה לרשויות הביטחון, פסק הדין מבליט את חשיבות התיאום, איסוף המידע והציות להנחיות. מקום שבו האחריות למיגון היא בידי המדינה, והחברה פועלת במסגרת היתרים ותוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים, הנטייה תהיה שלא להטיל עליה אחריות בדיעבד לאירועי איבה חריגים ואלימים.

סיכום ההכרעה

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה ודחה את ערעור הנהג. נקבע כי לא הוכחה התרשלות מצד גורמי הביטחון, וכי שיקולי מדיניות מצדיקים הימנעות מהטלת אחריות נזיקית על רשויות המדינה בגין אי-מניעת מעשי טרור. כן נקבע כי חברת התחבורה לא התרשלה בנסיבות העניין. הנהג, שהוכר כנפגע עבודה, אינו נותר ללא מענה והוא זכאי לתגמולים לפי דיני הביטוח הלאומי.

בסיכומו של דבר, ההלכה העולה מהפסק היא כי תביעות נזיקיות אינן הכלי המתאים לשפיטת החלטות מבצעיות שנעשו בזמן אמת, תחת לחץ ובתנאי אי-ודאות. ריסון שיפוטי, התחשבות במדיניות משפטית כוללת והפניה למסלולי פיצוי ייעודיים הם קווי המתאר של ההתמודדות המשפטית עם נזקי טרור במרחב האזרחי.