בית המשפט קבע: התרשלות עורכת דין בהארכת צו עיכוב יציאה הובילה לעגינות – פיצוי ונקיטת שיפוי מצד הבעל לשעבר

פסק דין אזרחי קבע כי עורכת דין שייצגה אישה בהליכי גירושין התרשלה כשלא ווידאה בזמן אמת את תוקפו של צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד בן הזוג, ולא דאגה להארכתו טרם פקיעתו. בשל כך הצליח הבעל לשעבר לצאת מישראל ולהימנע משיתוף פעולה בהליך, מה שהאריך באופן משמעותי את תקופת העגינות. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק לתובעת פיצוי לא ממוני על שנות העגינות, לצד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. במקביל, התקבלה הודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת נגד הבעל לשעבר, ונקבע כי עליו לשפותה על מלוא הסכומים בהם חויבה.

הרקע: בקשה לצו עיכוב יציאה, פקיעה, ובריחה לחו"ל

הצדדים נישאו בראשית שנות ה־80 והקימו משפחה מרובת ילדים. התובעת טענה כי לאורך שנים חוותה היא וילדיה אלימות פיזית ונפשית, ובחלוף זמן הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי במרכז הארץ. היא יוצגה באותה עת על ידי עורכת דין ממונה מטעם הסיוע המשפטי. במסגרת ההליך הוגשה בשמה בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד בן הזוג, הבקשה התקבלה והוצא צו זמני לתקופה קצובה וקצרה. עם פקיעת הצו, בסוף שנת 2008, עזב הבעל את ישראל ועבר להתגורר בחו"ל, שם נשאר במשך שנים עד להסדרת הגט בשנת 2016.

התובעת טענה כי אלמלא מחדל הטיפול בצו – ובפרט אי־בדיקת משך תוקפו ואי־הגשת בקשה להארכתו בזמן – לא היה בן הזוג מצליח להימלט מן הארץ, והליך הגירושין היה מסתיים מוקדם בהרבה. משכך, דרשה פיצוי משמעותי בגין נזק לא ממוני שנגרם לה בשל העגינות הממושכת.

טענות הצדדים: רשלנות מקצועית מול אחריות הבעל ו"אשם תורם"

התובעת הדגישה כי עורכת הדין היתה אחראית לעדכן אותה על החלטות בית הדין ועל מועדי פקיעת צווים, ושומה עליה לפעול באופן יזום לשמירה על זכויות לקוחותיה. לדבריה, הבקשה המקורית שיקפה חשש ממשי מפני עגינות – ולא רק חשש לעזיבה זמנית – ולפיכך היה על עורכת הדין לוודא שהצו יישאר בתוקף עד שתתקבל הכרעה סופית או לפחות עד לבירור מעמיק יותר.

עורכת הדין דחתה את הטענות. היא טענה כי החשש שהוצג לה היה לחשש זמני בלבד וכי לא נמסר לה שמדובר בסכנה למניעת גירושין לאורך זמן. עוד נטען כי עותק ההחלטה נשלח לתובעת עצמה ולכן היה עליה לפעול מבעוד מועד או לכל הפחות להתריע על הצורך בהארכה. לחלופין, היא שלחה הודעה לצד שלישי נגד הבעל לשעבר בטענה שהוא הגורם הישיר לנזק שנגרם, ואם תחויב – עליו לשפותה.

הבעל לשעבר מצדו הכחיש כי "ברח" או כי מנע את סיום ההליך, והדגיש כי בסופו של יום ניתן גט. הוא ביקש לדחות הן את התביעה נגד עורכת הדין והן את ההודעה נגדו.

המסגרת המשפטית: חובת זהירות של עורך דין ומשמעותה

בית המשפט פתח בקביעת יסודות עוולת הרשלנות: חובת זהירות, הפרת חובה (התרשלות), נזק וקשר סיבתי. נקבע כי עצם ייצוגה של התובעת יוצר חובת זהירות מושגית וקונקרטית של עורכת הדין כלפיה. חובת זהירות זו נובעת מפערי הידע והמיומנות בין עורך הדין ללקוח ומהסתמכות הלקוח כי עניינו ינוהל במיומנות, בזהירות ובשקידה ראויה. אף שנקבע כי לא כל טעות בשיקול דעת תהווה התרשלות, הרי כאשר מדובר בצו דחוף מטבעו – כמו צו עיכוב יציאה מהארץ – מצופה מעורך דין לפעול באופן אקטיבי: לבדוק אם ניתנה החלטה, לעמוד על תוכנה, ולתעדף מעקב אחר מועד פקיעת התוקף על מנת להגיש בקשת הארכה בזמן.

בית המשפט הדגיש כי האחריות לדעת מה נקבע בהחלטה שהוגשה בשם הלקוח, ובכללה משך תוקפו של צו זמני, מוטלת על עורך הדין. אין להטיל חובה זו על הלקוח, שאינו מצוי בסדרי הדין ובמשמעויות המעשיות של מועדי פקיעת צווים.

יישום לכלל: הפרת סטנדרט הזהירות במקרה דנן

במקרה הנדון נמצא כי עורכת הדין לא בחנה כראוי את תוקף הצו שניתן, לא עדכנה את לקוחתה במועד פקיעתו, ולא נקטה צעדים מתבקשים להארכתו. נוסף על כך, בדיון בבית הדין הרבני הודתה כי סברה, בטעות, שהצו ניתן למשך פרק זמן ארוך יותר. ממצאים אלו חיזקו את המסקנה כי לא הופעל מנגנון מעקב מקצועי מתאים אחר צווים דחופים, וכי נפגע סטנדרט הזהירות המצופה ממי שעוסקת ומכירה את הדין המשפחתי.

בית המשפט קבע מפורשות: אי־זיהוי פרק הזמן הקצר שנקבע בצו עיכוב היציאה, ואי־היערכות להארכתו, מהווים סטייה מרמת המומחיות והזהירות המקצועית הנדרשת מעורכת דין בתחום הגירושין. בכך התקיימה דרישת ה"התרשלות".

קשר סיבתי: מהתרשלות לעגינות ממושכת

לעניין הקשר הסיבתי נקבע כי יש זיקה ישירה בין פקיעת הצו לבין יציאת הבעל מהארץ, ובין יציאתו לבין התארכות משמעותית של תקופת העגינות עד למתן הגט בשנת 2016. בית המשפט התרשם כי עזיבתו נעשתה במפתיע וכי הוא נמנע מלשוב לישראל תקופה ארוכה. כך גם עלה מהשתלשלות ההליכים ומידע רקע על תלונות וצעדים שננקטו בזמנו. בנסיבות אלה, הנזק שנגרם – דהיינו הארכת העגינות – היה תוצאה שניתן וצריך היה לצפותה. עורך דין סביר היה מבין כי אי־הארכת צו עיכוב יציאה עלולה לאפשר יציאה לחו"ל שתסכל את התקדמות הליך הגירושין ותגרום לנזק לא ממוני משמעותי.

המשמעות המעשית: אילו היה הצו בתוקף בסוף 2008, ניתן היה להביא את ההליך לידי סיום מוקדם יותר. העובדה שהבעל שהה בחו"ל במשך שנים תרמה להעמקת הקושי, לחוסר הוודאות ולפגיעה בתחושת האוטונומיה של התובעת.

נזק ופיצוי: פגיעה באוטונומיה ובכבוד בשל עגינות

בית המשפט עמד על כך שהערכת נזק לא ממוני – ובמיוחד נזק הנובע מעגינות וסרבנות גט – היא משימה מורכבת. מדובר בפגיעה בחירות האישית, בכבוד, בזכות לאוטונומיה על הגוף והחיים, ובאפשרות לנהל חיי משפחה ולהתקדם הלאה. הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שמדובר בזכויות בסיסיות, והפגיעה בהן מצדיקה פסיקת פיצוי.

בנסיבות העניין, נקבע מנגנון הערכה אופרטיבי: פיצוי שנתי קבוע בגין כל שנת עגינות. בית המשפט קבע סכום של 75,000 ש"ח לשנה כמייצג את חומרת הפגיעה. עם זאת, מאחר שלא ניתן לבודד במדויק את מלוא התקופה שנגרמה עקב ההתרשלות מהרכיבים האחרים בתיק, אומצה הערכה שמרנית שלפיה לפחות מחצית מהמשך התקופה שמיום יציאת הבעל ועד מתן הגט – דהיינו כשלוש וחצי שנים מתוך כשבע – קשורה ישירות לשהיית הבעל מחוץ לישראל שאפשרה את העגינות. לפיכך חושב פיצוי כולל של 260,000 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני.

בקביעת שיעור הפיצוי נלקחו בחשבון מאפיינים אישיים של התובעת, לרבות השתייכות קהילתית שמגבירה את הקושי החברתי והאישי הכרוך בעגינות, תחושת חוסר אונים מוגברת נוכח שהות הבעל מחוץ לגבולות השיפוט, והצורך לפעול בערוצים מורכבים יותר כדי לקדם את ההליך.

הודעה לצד שלישי: שיפוי מלא מהבעל לשעבר

הנתבעת הגישה הודעה לצד שלישי נגד הבעל לשעבר וטענה כי אם תחויב – יש לחייבו לשפותה על הסכומים. בית המשפט קיבל עמדה זו וקבע שהבעל הוא הגורם הישיר שיצר את מלוא הנזק לתובעת בהתנהלותו. בהתאם, נקבע כי עליו לשפות את עורכת הדין בגין כל סכום שתשלם לתובעת, לרבות הוצאות ושכר טרחה.

בסיכומו של דבר, נפסק לטובת התובעת פיצוי לא ממוני בסך כולל של 260,000 ש"ח. בנוסף נפסקו לזכותה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 60,000 ש"ח. בהליך ההודעה לצד שלישי חויב הבעל לשעבר לשלם לעורכת הדין את סכומי הפיצוי וההוצאות, וכן לשאת בהוצאותיה ובשכר טרחת באותו הליך בסך 40,000 ש"ח.

נקודות מרכזיות מהכרעת הדין

• עורכת דין חבה חובת זהירות מוגברת בניהול צווים דחופים, ובכלל זה מעקב יזום אחר תוקף צו עיכוב יציאה והיערכות להארכתו.
• אי־בדיקת משך תוקף הצו ואי־הגשת בקשת הארכה בזמן – מהווים התרשלות בסטנדרט המקצועי המצופה.
• נקבע קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נזקי העגינות שנגרמו לתובעת, לאחר שהבעל עזב את ישראל ונמנע מלחזור.
• נזק לא ממוני בשל עגינות הוכר ופוצָה לפי אומדן שנתי: 75,000 ש"ח לשנה, בהתאמה לתקופה שנקשרה להתרשלות.
• הודעה לצד שלישי התקבלה: הבעל לשעבר חויב לשפות את עורכת הדין בגין מלוא הסכומים בהם חויבה כלפי התובעת.

משמעות רחבה לעורכי דין ולמתדיינים

פסק הדין מדגיש את החשיבות של ניהול סדור של צווים זמניים בהליכי משפחה. צו עיכוב יציאה הוא כלי מיידי שנועד למנוע סיכול הליך, אך תוקפו מוגבל בזמן. לכן חיוני להפעיל מנגנוני בקרה – יומנים, התראות ותיעוד – כדי לא לפספס מועדים קריטיים להארכה. האחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על עורך הדין. לצד זאת, לקוחות צריכים להקפיד לקבל העתקים של החלטות, להבין את משמעות התאריכים, ולשמור על תקשורת רציפה עם באי כוחם, במיוחד כאשר קיים חשש ממשי לעגינות.

מן העבר השני, ההכרה בנזק לא ממוני בשל עגינות משקפת מגמה עקבית בפסיקה להעמיק הגנה על זכויות יסוד של נשים המצויות בהליכי גירושין מורכבים. כאשר בן זוג נמנע משיתוף פעולה, ובפרט כאשר הוא עושה כן ממדינת חוץ, הפגיעה באוטונומיה ובכבוד מועצמת. במקרים מתאימים, פיצוי כספי עשוי להוות תיקון חלקי בלבד, אך הוא מסמן גבול ברור של אחריות משפטית.

לצד אחריותה של עורכת הדין, העברת נטל השיפוי לבעל לשעבר ממחישה כי בתי המשפט אינם מהססים להטיל את מלוא עלות הנזק על הגורם שסיכל בפועל את ההליך ופגע בזכויות התובעת. כך נוצר איזון בין הרשלנות המקצועית שאפשרה את ההתרחשות לבין ההתנהגות העיקרית שגרמה להחרפת התוצאה.

פסק הדין מלמד כי גם בהקשרים של דיני משפחה, דיני הנזיקין מהווים מסגרת מתאימה להטלת אחריות בגין כשל מקצועי המוביל לפגיעה חמורה בזכויות אישיות. עורכי דין העוסקים בתחום נדרשים למקצוענות, בקרה, ועמידה בלתי מתפשרת בלוחות זמנים ובהחלטות – ובמיוחד כאשר הכשל האפשרי עלול להטיל על הלקוחה שנים של המתנה כפויה להסדרת מעמדה האישי.

לסיכום, התביעה התקבלה בחלקה: נקבעה רשלנות מקצועית, הוכח קשר סיבתי לנזקי העגינות, נפסק פיצוי משמעותי, והבעל לשעבר חויב לשפות את עורכת הדין. ההכרעה משדרת מסר כפול: אחריות מקצועית מחמירה בעבודת עורכי הדין, ואחריות חומרה כלפי מי שבוחר להימנע משיתוף פעולה ולסכל הליכי גירושין.