בית המשפט: חברת חדשות אחראית ברשלנות לנכות נפשית של צלם – אחריות בשיעור 60%, אשם תורם 40%

פסק דין אזרחי שניתן לאחרונה מטלטל את אמות הסיפים של כיסוי העיתונות בשטחי עימות: חברת חדשות חויבה לשלם פיצויים לצלם טלוויזיה עצמאי שנגרמה לו פגיעה נפשית, לאחר שנותר לבדו במהלך יציאה מצילום באזור מתוח והוקף בידי רעולי פנים. בית המשפט קבע כי קיימת אחריות שילוחית של החברה למעשי ולמחדלי הכתב שהוביל את הצוות, וכי לא ננקטו אמצעי זהירות הולמים לתכנון יציאה בטוחה. לצד זאת, הוטל על הצלם אשם תורם משמעותי, שהועמד על 40%, באופן שמגביל את היקף האחריות של החברה ל-60% מן הנזק. בסיכומו של יום, התביעה התקבלה בחלקה.

רקע והתרחשות האירוע

התביעה הוגשה על ידי הצלם ועל ידי המוסד לביטוח לאומי בתביעת שיבוב, ועניינה אירוע שאירע בשנת 2014. באותם ימים נשמרה מתיחות ביטחונית גבוהה לאחר גל עימותים, והצוות – כתב ותיק וצלם פרילנסר – נשלח לסקר כתבה בשכונה במזרח העיר, בסמוך לבית משפחה שנקשרה לשורת אירועים ביטחוניים. לפי הראיות, האווירה בשטח התלהטה במהלך הצילום, והכתב החליט להפסיק את הפעילות ולצאת מהאזור. במהלך היציאה מהשכונה, הצלם נותר לבדו, איבד קשר עין עם הכתב והוקף בידי רעולי פנים. האירוע הותיר את הצלם עם נכות נפשית מוכרת.

אין מחלוקת כי הכתב היה בעל ניסיון משמעותי בפעילות בשטחי עימות והכיר את האזור. עדותו העלתה כי לא נעשה שימוש ב"מתווך שטח" (לעיתים מכונה בתעשייה "פיקסר") בשל היכרותו המעמיקה עם המקום. ההנחה המקצועית הייתה כי הניסיון האישי של הכתב ייתר את הצורך בסיוע נוסף. בפועל, חוסר תכנון נקודת היציאה וחוסר תיאום הדוק בין אנשי הצוות הפכו את היציאה לאירוע סיכוני שנגמר בפגיעה של ממש.

המסגרת הנורמטיבית: חובת זהירות, סיכון סביר ואחריות שילוחית

בית המשפט הזכיר כי עוולת הרשלנות מטילה אחריות בגין סיכון צפוי ובלתי סביר שלא ננקטו כלפיו אמצעי זהירות סבירים. לא כל פעילות מסוכנת פוטרת מאחריות; להפך, עיסוק הכרוך בסיכון מחייב נקיטת זהירות מוגברת לצמצום הסיכון למינימום הניתן. בהקשר של סיקור עיתונאי באזור מתוח, ניתן לצפות באופן סביר כי הצוות יידרש לעזוב את המקום בחופזה. לפיכך, חובת הזהירות כוללת הכנה מוקדמת של נתיבי יציאה, קביעת נקודות מפגש, שמירה על קשר רציף והבטחת תיאום הדוק בין אנשי הצוות.

בית המשפט הדגיש כי חובת הזהירות במקרה זה אינה נשענת דווקא על יחסי עובד–מעביד או מזמין–קבלן, אלא על מהות התפקיד בשטח: מי שמוביל את הצוות – הכתב – אחראי לתכנון המשימה, להחלטה על הפסקתה ולביצוע יציאה בטוחה. לצד זאת, נקבעה אחריות שילוחית של חברת החדשות למעשי ולמחדלי הכתב כמייצגה בשטח.

עוד הוסבר כי "שיבוב" הוא זכות המוסד לביטוח לאומי להיכנס בנעלי הנפגע ולתבוע מן האחראי את התגמולים ששילם, ככל שהוכחה חבות נזיקית. היקפה של זכות זו תלוי בתוצאה הנזיקית ובחלוקת האחריות בין הצדדים.

קביעות עובדתיות: תכנון לקוי של היציאה והנהגת הצוות

מן העדויות עלה כי במהלך היציאה מן השכונה הכתב נטל מן הצלם את מצלמת הכתף הכבדה כדי להקל עליו בתנועה, אך חרף זאת נוצר פער בין השניים. איש מהם לא נתן הסבר משכנע כיצד נותק הקשר בשלב קריטי זה. בית המשפט קבע כי תרחיש של יציאה בחופזה היה צפוי, ולכן נדרש היה תכנון פרטני – נקודות מפגש, תיאום קשר עין וקביעת נתיב חלופי.

• הכתב, כמי שהוביל את המשימה, חב לדאוג ליציאה בטוחה ומתואמת של הצוות, לרבות ווידוא שהצלם נותר לצדו לאורך כל הדרך.
• הצלם, מנגד, נדרש לנקוט זהירות סבירה במצב של אובדן קשר, לרבות קריאה לכתב או עצירה במיקום בטוח עד להשבת קשר עין.
• אי קביעת תוכנית יציאה ונהלי חירום מינימליים (כגון מילות קוד, נקודת מפלט וקשר טלפוני פעיל) היוו מחדל תכנוני.
• ההסתמכות הבלעדית על היכרותו של הכתב עם השטח, ללא גיבוי של מתווך מקומי או סיוע לוגיסטי, חיזקה את הסיכון.

על יסוד אלה נקבע כי לא ננקטו אמצעים סבירים לצמצום הסיכון הטבעי למינימום הנדרש, וכי ההתממשות – אובדן קשר ונותרות לבדו של הצלם – חורגת מ"סיכון סביר" בסיקור עיתונאי.

אשם תורם והיקף האחריות

בית המשפט קבע כי האחריות התחלקה בין הצדדים. לחברת החדשות הוטלה אחריות ברשלנות דרך אחריותו של הכתב, ואילו לצלם יוחס אשם תורם בשיעור 40%. ההנמקה התבססה על כך שהצלם, שהיה מודע לסיכוני הסביבה ולחוסר היכרות מספק עם הסמטאות באזור, לא הקפיד להישאר בטווח ראייה או קול מן הכתב ולא נקט בפעולות פשוטות לשמירת קשר. בכך תרם בדרכו להתרחשות. מן העבר השני, חובת הארגון והניהול של היציאה מוטלת בראש ובראשונה על מוביל המשימה, ולכן עיקר האחריות – 60% – הוטל על החברה.

קשר סיבתי, נכות תפקודית וחובת הקטנת הנזק

בהמשך נדרש בית המשפט לשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הפסקת עבודתו של הצלם. אף שהוכרה נכות רפואית נפשית בשיעור 30%, נקבע כי אין ראיה מספקת לכך שהאירוע נשוא התביעה הוא הסיבה הבלעדית להפסקת העבודה. הצלם המשיך לעבוד כשלוש שנים לאחר מכן, לרבות בעבודות בשטחים מאתגרים, ועד לאירוע נוסף ב-2017 שבו נחשף לעימותים ואלימות. לשיטת בית המשפט, רצף אירועים אלימים לאורך שנים תרם להחלטתו להתרחק מצילומי שטח מסוכנים. לכן, שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הועמד גם הוא על 30%, תוך קביעה כי התובע יכול היה למצוא חלופות בטוחות יותר – עבודה באולפן, הפקות מגזין, או משימות "אזרחיות" שאינן כרוכות בסיכון גבוה.

עוד הודגש עקרון הקטנת הנזק: על ניזוק לפעול באופן אקטיבי להקטנת הפגיעה בהכנסה, ובכלל זה לבחון תעסוקה חלופית תואמת מגבלותיו. בית המשפט מצא כי התובע לא הראה מאמץ מספק לחזור בהדרגה לשוק העבודה, באופן שמנע הערכה מלאה של הפגיעה התפקודית ועמד לחובתו בהערכת הנזק.

הסכומים שנפסקו

נפסק כי הנתבעות ישלמו לתובע סך של 175,981 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 41,180 ש"ח והוצאות משפט. בנוסף, חויבו לשלם למוסד לביטוח לאומי סך של 527,942 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 123,538 ש"ח. סכומים אלה משקפים את חלוקת האחריות שנקבעה, את שיעור הנכות הרפואית והתפקודית ואת העיקרון שלפיו הסיכון שהתממש חרג מן ה"סביר" בסיקור עיתונאי באזור חם.

עיקרי ההכרעה

• קיימת חובת זהירות קונקרטית של מי שמוביל צוות תקשורת בשטח עימות לתכנן ולבצע יציאה בטוחה ומתואמת.
• פעילות מסוכנת אינה מקנה חסינות מנזיקין; האחריות נבחנת לפי נקיטת אמצעי זהירות סבירים ומידת הסיכון הבלתי סביר שהתממש.
• נקבעה אחריות שילוחית של חברת החדשות למעשיו ולמחדליו של הכתב.
• אשם תורם של התובע בשיעור 40%, בשל אי נקיטת צעדים פשוטים לשמירת קשר בעת היציאה.
• נכות רפואית בשיעור 30% והשלכה תפקודית זהה; לא הוכח קשר בלעדי בין האירוע לבין הפסקת העבודה.
• חובת הקטנת הנזק הופרה, שכן התובע לא מיצה אפשרויות תעסוקה חלופיות בטוחות יותר.

משמעויות רוחביות למערכות חדשות ולסיקור בשטחי סיכון

המסר העולה מן פסק הדין ברור: מערכת חדשות המוציאה צוות לשטח עוין חייבת לקבוע נהלי תכנון ובטיחות קפדניים. חובת הזהירות כוללת הכנה מסודרת ליציאה, חיבור לתווך מקומי או חלופה מקצועית, חלוקת תפקידים, שמירת קשר רציף והטמעת פרוטוקולים למצבי חירום – לרבות נקודות מפגש, מילת קוד להפסקת משימה ונהלים לניתוק מגע. כשלים בנקודות הללו ייחשבו מחדלי בטיחות ויחשפו את הגוף המשלח לאחריות נזיקית.

גם לצלמים ולעיתונאים עצמם נדרש חלקם: מודעות לסביבה, משמעת מבצעית בסיסית ושמירה על קשר הדוק עם מוביל המשימה. אי הקפדה על אמצעים פשוטים תיזקף כאשם תורם ותפחית פיצוי. מנגד, גופים מתוקשרים צריכים להפנים כי ניסיון אישי של כתב, רב ככל שיהיה, אינו תחליף לתכנון מערכתי ולנהלי בטיחות מוסדרים.

לסיכום, פסק הדין משרטט קו גבול מאוזן: אין לחסום את פעילות התקשורת במקומות מסוכנים, אך חובה לנהל את הסיכון בתבונה. כאשר ההיערכות לקויה והסיכון הבלתי סביר מתממש, תוטל אחריות. כאשר הניזוק אינו פועל להקטין את נזקו, יופחת הפיצוי. כך מבקש הדין לעודד גם חופש עיתונות וגם ניהול בטיחותי של משימות חדשות בשטח.