פסיקת בית המשפט למשפחה: בת-זוג ידועה בציבור תקבל שליש ממניות החברה, אך לא את סכום העתק שתבעה

בת הזוג הידועה בציבור של יזם ותעשיין מוכר שנפטר, נאבקה מול ילדיו של המנוח על היקף זכויותיה ברכושו ובחברה אשר היה בעל מניות מרכזי בה. למרות שטענה לזכאותה לסכום אסטרונומי של כמעט עשרים מיליארד שקלים, פסק לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב כי היא תקבל שליש ממניות החברה בלבד. המקרה מעורר דיון ציבורי ומשפטי נרחב בנוגע למעמד הידועות בציבור, משפט הירושה והיחסים בין רכוש האישי והמשותף.

המאבק על עזבון עצום: דרישה לשווי מיליארדי שקלים

האלמנה, בת 65, חיה עם המנוח כידועה בציבור במשך למעלה משלושה עשורים, שבסיומם השניים נישאו. בסמוך לפני פטירתו, ערך המנוח צוואה בה קבע הוראות מפורטות לגבי חלוקת נכסיו. עיקרם הועבר לילדיו, בעוד לבת זוגו הוריש סכום כסף נכבד, אך קטן יחסית לסך העיזבון. בצוואה נכללה "תניית סילוקין" – סעיף שמטרתו להרתיע יורשים מלערער על תוכן הצוואה. הוראה זו קובעת כי כל מי שייפעל בניגוד לרצון המנוח או יתנגד לצוואה – יזכה בסכום סמלי בלבד.

אף על פי כן, האלמנה סברה כי זכויותיה כנשאבות מהחוק ומהשיתוף הארוך מחייבות חלק גדול יותר בנכסים. היא פנתה לבית המשפט וביקשה להצהיר כי היא זכאית למחצית מהשבחת אחת החברות המשגשגות בקבוצה שבבעלותו של בן זוגה המנוח. הסכום הנתבע עמד על כמעט עשרים מיליארד שקלים. לחלופין, הציעה שתועבר על שמה 32% ממניות אותה החברה. ילדיו של המנוח, מנגד, טענו שהתביעה מהווה ניסיון פסול לעקוף את הוראות הצוואה – ויש להפעיל מייד את "תניית הסילוקין" ולמנוע מהאלמנה כל חלק בעיזבון.

צוואות, שיתוף וחיים משותפים – נקודת המבט של בית המשפט

נקודת ההתחלה של בית המשפט הייתה לבחון האם התובעת אכן זכאית להכרה בשיתוף נכסים עם המנוח – ובאיזה היקף. מושג הידועים בציבור מתייחס לבני זוג שחיים יחד כבעל ואישה לכל דבר, אך ללא נישואין. לא נדיר כי לאחר מותו של אחד מהם, מתעוררת שאלה האם נוצר שיתוף רכושי המזכה את בן הזוג שנותר בחיים בחלק מהרכוש.

במקרים כאלה, בודק בית המשפט את מאפייני הזוגיות, משך החיים המשותפים, ניהול כלכלי משותף ומידת התלות ההדדית. כאן, העלתה התובעת ראיות רבות לזוגיות ארוכת שנים הכוללת התנהלות משותפת, תמיכה רגשית וכלכלית, ויחסי אמון הדדיים. בין השאר, צורף מכתב אישי שכתב המנוח למשפחתו עוד לפני הנישואין – ובו דיבר בהערכה רבה על בת זוגו, הדגיש את מרכזיותה בחייו והביע את הרצון כי היא תלווה אותו "בראש מסע קבורתו".

עוד ציינה התובעת כי בשונה ממערכות יחסים קודמות של המנוח, לא חתמה עמו על הסכם ממון ולא נערכה הפרדה רכושית ביניהם. לטענתה, הדבר מעיד שכוונת הצדדים הייתה לשיתוף רכוש. לעומת זאת, ילדיו של המנוח טענו כי בפועל, הצוואה ביטאה את רצונו – והאינטרסים של האלמנה כבר נשמרו בה.

תניית הסילוקין – כלי לבלימת התנגדויות

"תניית סילוקין" היא סעיף משפטי בצוואה הקובע, כי אם אחד מהיורשים יערער עליה או יתנגד לרצון המצווה, יקבל סכום כסף סמלי בלבד (במקרה זה – שקל אחד). המטרה היא להגן על הצוואה, למנוע מריבות מיותרות בתוך המשפחה, ולעיתים לחזק את ודאות הביצוע של רצון המנוח לאחר מותו.

בית המשפט קבע כי המנוחה אכן פעלה בניגוד לכוונתו המפורשת של המנוח בכך שערןה על הצוואה; אך לצד זאת, הביע השופט תחושת קושי מוסרי מהשארת בת הזוג הוותיקה – שכל חייה היו שזורים בחיי המנוח – ללא כל חלק ברכושו הרב. בהקשר זה, הדגיש השופט כי ההגינות מחייבת להכיר בתרומתה ובזכותה ליהנות מפרות עבודתם וחייהם המשותפים, ממועד תחילת מערכת היחסים ועד לפטירתו.

הפסיקה בפועל: לא מיליארדים, כן שליש מהמניות

האלמנה לא קיבלה את כל מבוקשה. בית המשפט קבע כי למרות השיתוף הברור בזוגיות ארוכת השנים, אין לפסוק סכום עתק של כמעט עשרה מיליארד שקלים לטובתה. זאת מאחר שלא שולמה אגרה מתאימה בגין התביעה הכספית, וכן בשל מורכבות משפטית הקשורה להערכת השבחת החברה והרכוש.

עם זאת, קיבל השופט את בקשתה החלופית של האלמנה – להעביר על שמה כשליש מהמניות בחברה המרכזית. המשמעות: האלמנה צפויה ליהנות מרווחיה העתידיים של החברה ומהשפעה משמעותית על ניהולה ועתידה. פסיקה זו לוקחת בחשבון את תרומתה ארוכת השנים במערכת הזוגית, לצד שמירה יחסית של האיזון עם דרישות ילדיו של המנוח.

• ראיות ממכתב אישי של המנוח שכנעו את השופט כי יש יסוד לשיתוף רכושי.
• "תניית סילוקין" יכולה לשלול מניות בעיזבון מיורש שמערער על הצוואה, אך השימוש בה אינו אוטומטי ותלוי בנסיבות.
• במקום פסיקת סכום גבוה, בחר בית המשפט בהעברת מניות – המשקפות את המהות והאיזון בין הצדדים.

סיכום

הסכסוך המשפטי סביב הירושה והחברה שבבעלות המנוח מהווה מקרה בוחן מעניין לשאלות של יחסי ממון בין בני זוג, בהירות לשונית בצוואות, ומידת ההגנה של בתי המשפט על רצון המצווה מחד – מול שיקולי צדק אנושי מאידך. סופו של הדיון – בהענקת שליש ממניות החברה לידועה בציבור – משקף את מגמת הפסיקה להכיר בזכויות ידועים בציבור, תוך שמירה יחסית על כיבוד הצוואה.