העליון דחה בקשת הורים להשתמש בזרעו של קטין שנפטר: לא הוכח רצון מפורש לשימוש לאחר המוות

בית המשפט העליון דחה בקשה לרשות ערעור שהגישו הורי קטין שנפטר ממחלה קשה, שביקשו לעשות שימוש בזרעו של בנם לאחר מותו לצורך הפריית אישה שתסכים לכך. נקבע כי לא הוכח רצון מפורש של המנוח לשימוש בזרעו לאחר פטירתו, וכי כבוד המת ואוטונומיית הרצון מחייבים בסיס ראייתי מוצק לפני שניתן להתיר פעולה כה מרחיקת לכת. עוד הודגש כי אפוטרופסות ההורים אינה מקנה סמכות להכריע בשאלות אלו לאחר הפטירה, והדין אינו רואה בזרע "נכס" הניתן להעברה.

רקע המקרה

הפרשה החלה כאשר קטין שאובחן כחולה אונקולוגי פנה, יחד עם הוריו, לבנק הזרע בבית חולים מרכזי במרכז הארץ. הקטין חתם על טופס לשימור זרע במסגרת טיפולים רפואיים, ובנק הזרע הקפיא ושמר למענו מספר מנות. לאחר פטירתו, פנו ההורים וביקשו לקבל את המנות לצורך הפריית אישה שתיטול חלק בהליך. כאשר בקשתם נדחתה על ידי הגורמים הרפואיים, הגישו ההורים תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לסעד הצהרתי שיכיר בזכותם, מכוח האפוטרופסות על הקטין, לעשות שימוש בזרע לצורך הולדת ילד לאחר מותו.

לחילופין, ביקשו ההורים כי מנות הזרע יועברו לידיהם כדי שיוכלו, לטענתם, לממש את רצון בנם להותיר אחריו צאצא. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה. נקבע כי אין להעניק תוקף משפטי לרצון נטען של קטין להפוך להורה לאחר מותו, וכי האפוטרופסות של ההורים פקעה במועד הפטירה. עוד קבע בית המשפט כי מן הראיות שהוצגו לא עולה כי הקטין ביקש להביא לעולם ילדים לאחר פטירתו; לכל היותר עולה כי חפץ לשמר את האפשרות להולדה במהלך חייו.

ההורים ערערו לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורם נדחה. מכאן הבקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון, שנדחתה אף היא.

טענות ההורים ועמדת המדינה

לטענת ההורים, שגה בית המשפט קמא כאשר סבר כי לא הוכח רצונו של בנם בהמשכיות לאחר המוות. לשיטתם, ההחלטה לשמר זרע בגיל צעיר ובצל מחלה קשה מלמדת על רצון עמוק להביא ילדים לעולם, גם אם האפשרות לכך בחייו לא תתממש. הם ביקשו כי יינתן משקל לנסיבות המשפחתיות, לשיח הפנימי בתוך הבית, ולמסרים שהועברו לצוותים הרפואיים בזמן אמת.

לעומת זאת, גורם מייצג המדינה ציין כי קיים קושי עקרוני להכיר ברצון של קטין להורות לאחר מותו, בהיעדר כלים משפטיים ברורים להערכת בשלותו לגיבוש החלטה כה מורכבת. המדינה הוסיפה כי ההלכה הפסוקה מחייבת הוכחה ברורה לרצון המנוח לשימוש לאחר המוות, שאינה יכולה להיגזר מרצונו להורות בחייו.

הכרעת העליון: נדרשות ראיות מוצקות לרצון מפורש של הנפטר

בית המשפט העליון קבע כי אין צורך להכריע בשאלה העקרונית – מה משקלה המשפטי של הסכמת קטין לשימוש בזרעו לאחר מותו – משום שבמקרה זה היסוד העובדתי אינו מתקיים. נקבע כי לא הוצגה תשתית מספקת להוכחת רצון מפורש של המנוח לשימוש בזרעו לאחר מותו, וכי אין לבסס מסקנה כה משמעותית על אומדנים כלליים של "רצון משוער".

בית המשפט הזכיר כי כיבוד רצון המת נגזר מעיקרון האוטונומיה של האדם על גופו. עיקרון זה מחייב כי שימוש באיברים או ברקמות לאחר המוות יתבסס על הסכמה מדעת – כלומר, החלטה חופשית ומודעת, שניתנה תוך הבנת המשמעויות הרפואיות, המשפטיות והחברתיות. מקום שבו ההסכמה אינה ברורה, אין למלא את החסר בהשערות, ובוודאי שלא כאשר מדובר ביצירת חיים במציאות שבה ההורה הביולוגי לא יהיה נוכח.

עוד הודגש כי עצם שימור הזרע בעת טיפול רפואי אינו מלמד כשלעצמו על רצון לשימוש לאחר המוות. ברגיל, שימור זרע בהקשר אונקולוגי מבטא רצון לשמר אפשרות להורות במהלך החיים, למקרה שהטיפול יפגע בפוריות. מכאן, שאין להסיק מהפעולה הטכנית של הקפאה והפקדה בבנק הזרע על נכונות עקרונית להורות לאחר המוות.

בית המשפט דחה גם את הטענה כי להורים קיים "מנדט עצמאי" כאפוטרופוסים להכריע בשימוש בזרע. לפי הדין, אפוטרופסות פוקעת בהגיע הקטין לבגרות ובמותו של אדם. משעה שהמנוח הלך לעולמו, לא נותרה בידי ההורים סמכות להחליט בשמו בעניינים הנוגעים לגופו או לרקמותיו.

לצד זאת, צוין כי אין לראות בזרע נכס עובר לסוחר. בניגוד להעברת רכוש, שימוש בזרע עשוי להביא ליצירת אדם חדש; משכך, הכללים הרכושיים הרגילים אינם חלים, ויש לבחון את השאלה דרך פריזמה של זכויות אדם, אוטונומיה, כבוד המת וזכויותיהם של אנשים פוטנציאליים שייוולדו.

הסברים משפטיים: מה הם "סעד הצהרתי" ו"רצון משוער"

סעד הצהרתי הוא פסק דין המצהיר על קיומה או העדרה של זכות או חובה, ללא הוראה אופרטיבית לביצוע פעולה. במקרה זה ביקשו ההורים הצהרה שתעניק להם בסיס משפטי לפעול בבנק הזרע. בית המשפט סירב לכך עקב היעדר עיגון ראייתי לרצון המנוח לאחר המוות.

"רצון משוער" הוא ניסיון לשחזר את רצונו של אדם שנפטר, על בסיס התנהגויות, אמירות או הקשרים. הפסיקה מדגישה כי אין למלא את החלל הערכי-נורמטיבי של רצון המת באמצעות מה שנראה לנו ראוי, וגם לא על פי רצון הקרובים. נקודת המוצא היא האדם שנפטר – מה אמר, מה כתב, ומה ניתן להוכיח בצורה סבירה וברורה. בהיעדר ראיות ישירות, יש לנקוט זהירות יתרה, כדי לא לפגוע בכבודו ובאוטונומיה שלו.

משמעות עקרונית והשלכות מעשיות

ההחלטה מעבירה מסר כפול. מצד אחד, היא משמרת את עקרון האוטונומיה של אדם על גופו גם לאחר מותו, ואת הצורך בכיבוד רצונו המפורש. מצד אחר, היא משרטטת גבול ברור בפני בני משפחה ואנשי צוות רפואי: שימור זרע אינו שקול להסכמה לשימוש לאחר המוות, ויש צורך בהבעת רצון מפורשת, ברורה ומתועדת.

לצוותים רפואיים ולמשפחות, המסר המעשי הוא הצורך בשיח מוקדם ומובנה, ובמסמכים ברורים. מקום שבו אדם – וביתר שאת קטין – מבקש להורות לאחר המוות, יש לוודא כי רצונו מנוסח היטב, הובן על ידו, ונשמר בתיעוד מתאים. בהיעדר תיעוד כזה, הסיכוי שבית המשפט יתיר שימוש בזרע לאחר פטירה נמוך מאוד.

לעניין קטינים, הקושי מתחדד: יכולתו של קטין לשקול הכרעות בעלות משקל אתי, חברתי ומשפטי כה כבד היא מוגבלת. לפיכך, גם אם בעתיד תידון ההכרעה העקרונית במשקלה של הסכמת קטין, ברור שכדי להתיר שימוש כזה יידרש רף ראייתי ובשלות יוצאי דופן.

גם ההבחנה בין רקמות גוף לבין רכוש עומדת בלב הפסיקה: אין מדובר בשאלה של בעלות רגילה. זרע אינו חפץ או חשבון בנק; זהו מטען גנטי שמכוחו עשוי להיוולד אדם. לכן מבחני המשפט הפרטי הרגילים של העברת נכסים אינם ישימים, והדיון מתקיים במסגרות של זכויות יסוד, כבוד האדם והפרטיות.

נקודות עיקריות

• אין ראיות לרצון מפורש של המנוח: שימור הזרע אינו מוכיח נכונות להורות לאחר המוות.
• האוטונומיה של האדם על גופו: שימוש ברקמות לאחר הפטירה מחייב הסכמה מדעת, ברורה ומתועדת.
• אפוטרופסות ההורים פקעה: לא ניתן לגזור סמכות לקבלת החלטות לאחר מותו של הקטין.
• זרע אינו נכס: הדין אינו רואה בזרע רכוש הניתן להעברה, אלא חומר גנטי שבכוחו ליצור חיים.
• זהירות ראייתית מוגברת: נדרש בסיס מוצק לפני אישור הולדה לאחר המוות, בייחוד כשמדובר בקטין.

שאלות שנותרו פתוחות

אף שבית המשפט העליון נמנע מלקבוע מסמרות בסוגיה העקרונית של משקל הסכמת קטין לשימוש בזרעו לאחר מותו, ברור כי הדיון הציבורי והמשפטי יתחדש בעתיד. שאלות כמו היקף התיעוד הנדרש, תפקידם של הורים בהבעת רצון ילדיהם, ומעמדו של ליווי מקצועי-אתי בשעת קבלת ההחלטות, ימשיכו להעסיק את בתי המשפט ואת קובעי המדיניות.

עד אז, המסקנה המעשית למשפחות המתמודדות עם מחלה קשה היא להיוועץ מראש באנשי מקצוע ולתעד באופן חד-משמעי כל רצון הנוגע לשימוש עתידי ברקמות. ללא תיעוד כזה, בתי המשפט ימשיכו להקפיד על רף הוכחה גבוה, מתוך כיבוד לכבודו ולרצונו של הנפטר.

בסופו של דבר, ההכרעה משקפת איזון בין כאבם העמוק של הורים המבקשים להעניק לבנם המשכיות, לבין העיקרון המשפטי-ערכי של כיבוד האוטונומיה והרצון האישי של המנוח. במבחן המקרה, ידה של האוטונומיה גברה נוכח היעדר ראיות מספקות.

המבקשים יוצגו על ידי עורכי דין מטעמם, והמשיבים יוצגו על ידי גורמי המדינה. שמות הצדדים והנפטר אינם נמסרים מטעמי פרטיות וכיבוד זכרו.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחתה, והכללים הנוגעים לשימוש בזרעו של נפטר לאחר פטירתו ממשיכים לעמוד על תילם – כשהם מבוססים על כיבוד רצון מפורש, תיעוד ברור, וראיות חזקות שאינן מסתפקות בהשערות או בהנחות.