בית המשפט דחה תביעת אב להשבת מחצית כספי מתנה מהחתן לאחר פרידת בני הזוג

בית המשפט לענייני משפחה דחה באחרונה תביעה כספית שהגיש אב נגד חתנו, לאחר שבתו ובן זוגה נפרדו. האב טען כי נתן לזוג במתנה סכום כולל של 600,000 ש"ח – מחציתו כהון עצמי לרכישת דירה ומחציתו לצורך שיפוץ – וכי יש לבטל את המתנה ולהורות לחתן להשיב לו 300,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי מדובר במתנה שהוענקה והושלמה, וכי אין לראות בה "עסקה" שניתן לבטלה על בסיס טענות חוזיות של טעות או הטעיה. מעבר לכך, התביעה נדחתה גם מן הטעם הראייתי: התובע לא הוכיח כנדרש את עצם העברת הסכום המשמעותי במזומן, ולא כימת כראוי את היקף עבודות השיפוץ שלטענתו בוצעו.

רקע: הכספים, הדירה וההליכים המקבילים

לפי כתב התביעה, האב העביר לבתו ולבן זוגה 600,000 ש"ח כדי לאפשר להם לרכוש דירה ולשפץ אותה. לדבריו, 300,000 ש"ח הועברו כהון ראשוני לרכישה ו-300,000 ש"ח נוספים הושקעו בשיפוץ. בהמשך, לאחר שיחסי בני הזוג עלו על שרטון והוגשה תביעה לפירוק שיתוף ולסוגיות רכושיות, פנה האב לבית המשפט בתביעה עצמאית נגד החתן. לטענתו, משהתברר שהזוגיות הסתיימה בפרק זמן קצר יחסית, יש לבטל את המתנה שנועדה להבטיח את יציבותה הכלכלית של הבת לאורך זמן, ולהשיב לו את מחצית הסכום שהוענק.

בת הזוג מנהלת במקביל הליך רכושי שבו היא עותרת לפירוק השיתוף בדירה, לרבות מתווה שבמסגרתו תרכוש את חלקו של בן הזוג בקיזוז סכומים שונים. ההליך הזה לא הוכרע בעת פסק הדין בתביעת האב, אך הוטעם כי קיים זיקה בין ההליכים מבחינת המוטיבציה שמאחורי תביעת ההשבה.

טענות הצדדים: מתנה עם ציפייה, מול הכחשה לעלויות

האב טען כי המתנה ניתנה מתוך מטרה ברורה: חיזוק התא המשפחתי והענקת יציבות כלכלית לבתו. לדבריו, לו ידע שהקשר הזוגי יתפרק, לא היה מעניק את הכסף. עוד טען כי הוא עוסק בבנייה ובשיפוצים וכי ביצע בעצמו חלק ניכר מהעבודות בדירה בשווי מאות אלפי שקלים. לגרסתו, המתנה הייתה כרוכה בציפייה שהזוג ימשיך לחיות יחד לאורך זמן, ומשזו נכזבה – יש לראות בכך טעות או הטעיה המצדיקה את ביטול הענקה.

בן הזוג מצדו לא חלק על כך שהאב סייע מסוימת בשיפוץ, אך טען כי היקף העבודות היה מצומצם בהרבה – לטענתו, עד כ-50,000 ש"ח לכל היותר. באשר לסכום של 300,000 ש"ח כהון ראשוני, הנתבע כפר בכך שהועבר בפועל או שהועבר במתכונת שתוארה. הוא הוסיף כי המתנה, ככל שהייתה, ניתנה מרצונו החופשי של האב וללא תנאים, ומכאן שאין בסיס לביטולה בדיעבד.

המסגרת המשפטית בקצרה: מהי מתנה, ומה ההבדל בין מתנה להבטחה?

הדין מבחין בין התחייבות לתת מתנה לבין מתנה שהושלמה. התחייבות בלבד – שלא הושלמה בהקניית הנכס – עשויה להיות כפופה לדרישות צורה ולמגבלות מסוימות. לעומת זאת, מתנה שהוגשמה בפועל, למשל כסף שהועבר לנמענים, נחשבת כמתנה "לאלתר" שדינה ככלל הושלם. במצב כזה, ביטול המתנה בדיעבד הוא חריג ודורש עילות מוגדרות וברורות.

בצד זאת, דיני החוזים מכירים בעילות של טעות והטעיה במצבים חוזיים. טעות היא מצב שבו מחשבת צד לא תואמת את המציאות, והטעיה היא מצב שבו צד מציג מצג שווא שגורם לטעות של האחר. עם זאת, המשפט מבדיל בין טעות "רגילה" לבין טעות הנוגעת לכדאיות העסקה. טעות בכדאיות – כלומר חרטה או הערכה כלכלית שהתבררה כשגויה – אינה מקימה בדרך כלל זכות לביטול. כאשר מדובר במתנה שהושלמה, הנטל להראות עילת ביטול משמעותית הוא כבד במיוחד.

הכרעת בית המשפט: אין "עסקה" עם תנאי הלכתי, והטענות אינן מתקיימות

בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי המתנה הוענקה והושלמה, ולכן אין לראות בה "עסקה" המשקפת השתכללות חוזית עם ציפיות ויעדים שמקבלי המתנה מחויבים להם. לשון אחרת: הורה המעניק מתנה לבנו/בתו ולבן/בת זוגם אינו מתקשר עם "הזוגיות" כצד לעסקה, ואינו רשאי להעניש בדיעבד את מקבלי המתנה על כך שלא עמדו בציפיותיו האישיות ביחס לאופי מערכת היחסים שלהם.

עוד נקבע כי האב ידע על מתיחות בין בני הזוג עוד בטרם העניק את הכספים, ואף הסביר כי אחת ממטרות המתנה הייתה לסייע לשיקום היחסים. עובדה זו שוללת את טענת הטעות, שכן לא מדובר בהנחה תמימה שהתנפצה, אלא בסיכון ידוע שהאב לקח עליו. לפיכך, ככל שהציפייה להמשך הזוגיות לא התממשה, ניתן לראות בכך אכזבה או שיקול בכדאיות ההענקה – אך לא בעילה לביטול המתנה.

באשר להטעיה, נקבע כי לא הוצג ולו מצג ספציפי שיוחס לבן הזוג כלפי האב טרם ההענקה. ההחלטה לתת את הכסף התקבלה בעיקר מול הבת ומתוך רצון לסייע לה; בן הזוג לא היה מוקד השיקולים של האב, וממילא לא הוכח כי הציג מצג מטעה כלשהו. בית המשפט ציין כי אם בכלל הייתה ציפייה משותפת להמשך הקשר, הרי שזו הייתה ציפייה טבעית שלא התגבשה לכדי התחייבות, ולא מסמך מחייב בין הצדדים.

לצד הקביעה העקרונית, בית המשפט הוסיף כי אפילו אילו הייתה מתקבלת הטענה העקרונית לביטול, התביעה הייתה נדחית מחמת היעדר הוכחות מספיקות. כך, טענת העברת 300,000 ש"ח במזומן במעטפה הועלתה רק בשלב מאוחר, ולא נתמכה בראיות בכתב או בעדות צד נילווה שהיה יכול לתמוך בה. גם לגבי רכיב השיפוץ, לא הוכח כימות ברור של עבודות וסכומים – חרף טענות להיקפים משמעותיים.

נקודות מרכזיות מההחלטה

• מתנה שהושלמה – ובפרט העברת כספים בפועל – אינה נבחנת ככלל במונחי "עסקה" עם תנאים וציפיות לטווח ארוך מצד הנותן.
• טענות לטעות נבחנות על רקע הידיעה בפועל של הנותן; כאשר הסיכון היה ידוע והמתנה נועדה אף לנסות ולשפר את המצב, אין מדובר בטעות המצדיקה ביטול.
• הטעיה מצריכה מצג קונקרטי של הצד השני; בהיעדר מצג כזה, ובעיקר כאשר ההחלטה לתת מתנה התקבלה ללא היוועצות וללא הסתמכות על בן הזוג, אין בסיס לעילה זו.
• טעות בכדאיות ההענקה – קרי חרטה על עצם הנתינה עקב תוצאה לא רצויה – אינה מקימה זכות להשבת מתנה.
• רוצה הנותן להציב תנאים למתנה בתוך המשפחה? עליו לתעדם במפורש ובכתב מראש, ולהגדיר אם מדובר במתנה או בהלוואה.
• כשל ראייתי: טענות להעברת סכומים משמעותיים במזומן או לביצוע עבודות שיפוץ בעלות גבוהה דורשות אסמכתאות, עדים וכימות ברור.
• התביעה נדחתה, והאב חויב בהוצאות לטובת בן הזוג בסך 25,000 ש"ח.

משמעויות מעשיות להורים המסייעים ברכישת דירה

פסק הדין מדגיש את הצורך להבחין בין מתנה לבין הלוואה. בעסקאות פנים-משפחתיות, הנטייה הטבעית היא לסמוך על אמון, אך כאשר מדובר בסכומים משמעותיים ובנכסים כמו דירה – מומלץ לעגן את הדברים בכתב. אם הכוונה היא להעניק מתנה מותנית, יש לציין את התנאים במפורש, לקבוע מנגנון במקרה של פרידה, ואף לשקול רישום הערות או התחייבויות במועד ההקניה. אם הכוונה היא הלוואה, יש לקבוע מועד פירעון, ריבית (אם קיימת), ובטוחה מתאימה.

כמו כן, על נותן הכספים להיות מודע לכך שבית המשפט יבחן בדקדקנות טענות להשבה בדיעבד. העברת כספים במזומן ללא תיעוד, היעדר אישור בנקאי, קבלות חלקיות או הימנעות מהבאת עדים משמעותיים – כל אלה עלולים להחליש מאוד תביעות עתידיות. פסק הדין גם משקף גישה ערכית שלפיה אין להפוך תמיכה משפחתית לכלי להכתבת מערכת היחסים של בני הזוג או להענשתם אם לא עמדו בציפיות הנותן.

סיום והוצאות

בסיכומו של דבר, בית המשפט דחה את התביעה להשבת מחצית כספי המתנה. נקבע כי המתנה הושלמה וכי לא הוכחו עילות חוזיות של טעות או הטעיה. בנוסף, היעדר ראיות מספקות העמיק את כשלי התובענה. התובע חויב לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

פסק הדין משמש תזכורת חשובה למעניקי מתנות בתוך המשפחה: כאשר מוקצים סכומים ניכרים לרכישת דירה או לשיפוצה, יש להחליט מראש אם מדובר במתנה בלתי מותנית או בהלוואה, ולהעלות את ההבנות על הכתב. ציפייה ערכית להמשכיות זוגית, אף שהיא מובנת, אינה תנאי משפטי תקף בהיעדר הסכמה מפורשת ומתועדת.