מעמדו המשפטי של בן חורג: בית המשפט הכיר באימוץ לא רשמי לצורך ירושה

החלטה עקרונית של בית משפט לענייני משפחה קבעה כי בן חורג, אשר גדל במשפחה ואומץ בפועל בדרכים שהיו מקובלות בעבר, זכאי לרשת את אביו החורג לאחר מותו, אף אם לא התקיים תהליך אימוץ פורמלי בבית המשפט. הפסיקה משליכה אור חדש על המצבים בהם משפחות נוצרות במבנה לא שגרתי, במיוחד בעשורים מוקדמים בהיסטוריה המקומית.

הרקע המשפחתי: ילדות ומשפחת תמיכה בצד האימוץ

תחילת הסיפור בשנות ה-60, אז עלתה ארצה אישה עם בנה הפעוט. מספר שנים לאחר מכן נישאה לגבר ישראלי, והשניים הקימו יחד משפחה חדשה והביאו לעולם שלושה ילדים משותפים. האם נפטרה כשהבן הבכור היה עדיין חייל, והמשפחה המשיכה להתקיים כשהאב מתפקד כהורה מרכזי לכל הילדים, כולל לבן החורג. לאורך שנות ילדותו ונעוריו, השתלב הבן החורג במשפחה, התחנך יחד עם אחיו ואחיותיו וכונה כלפי חוץ כבנם של שני בני הזוג.

לאחר מספר עשורים, כאשר האב הלך לעולמו, עלתה שאלת זהותו המשפטית של הבן החורג וזכותו לרשת חלק מהעיזבון המשפחתי. אחדות בין שלושה מהאחים התערערה כאשר אחת האחיות טענה כי הבן החורג איננו זכאי לחלק בירושה, מאחר שלא אומץ מעולם בהליך משפטי מלא.

זכויות ירושה והמשמעות המשפטית של "אימוץ בפועל"

חוק הירושה קובע שילדיו של אדם – בין אם מדובר בילד ביולוגי ובין אם בילד שאומץ כדין – נכנסים בנעלי המוריש במותו וזכאים לחלק בעיזבונו.
הבעיה התעוררה כאשר לא נמצאה כל החלטת אימוץ רשמית בעניינו של הבן החורג. עם זאת, נחשף במהלך ההליך המשפטי, כי בשנות ה-60 היה נהוג לראות תוספת של שם המשפחה של האב המאמץ לשמו של ילד, כאקט של אימוץ. אקט זה נעשה בעניינו של הבן – שמו שונה ברישומי משרד הפנים כך שיופיע שם משפחת האב החורג.

• בתקופה הנדונה לא בוצעו כל הליכי האימוץ בפורמליות המוכרת כיום.
• תיעוד רשמי ותמונות הוצגו כדי להמחיש את עוצמת הקשר בין הילד לאב המשפחה, ובהם אירועים משפחתיים חשובים בהם הופיע האב לצידו של הבן כמי שמוביל אותו.
• בנוסף, בתיעודים של הרשויות הופיע האב כמורשה לפעול בשם הילד וכאביו.

טענות הצדדים: בין קרבה משפחתית להליך פורמלי

בעת פתיחת הליך הירושה, פנו הבן החורג ושניים מאחיו לבית המשפט וביקשו להכיר בו כיורש שווה זכויות לאחיו הביולוגים. טענתם המרכזית התבססה הן על החיים בפועל במשפחה, והן על המנהגים שהיו נהוגים בעבר בישראל, לפיהם בהיעדר הליך אימוץ מלא, הוספת שם המשפחה הייתה מהווה בסיס משפטי חזק להכרה בילד המאומץ.

האחות שהתנגדה להכרה בזכותו של הבן החורג טענה מנגד, כי ללא צו אימוץ פורמלי, אין לראות בו בן לאב ואין זכות ירושה המגיעה לו. היא טענה גם כי לא התקיים קשר קרוב בעת הילדות, וכי האב לא התייחס אליו כמו אל בנו.

הכרעת בית המשפט: מהות האימוץ גוברת על הפרוצדורה

השופטת הדנה בתיק פירטה בהחלטתה כי חוק הירושה מכיר לא רק בילדים ביולוגיים אלא גם בילדים שאומצו כדין. עוד הוסיפה כי למרות שמהלך האימוץ לא הושלם בשטח בית המשפט, הרי שבתיעוד הממשלתי ובכל היבט חברתי ניכר שאכן התקיים אימוץ מחייב – לפחות בהתאם לכללים שהיו נהוגים בתקופה הרלוונטית.

• הוספת שם המשפחה ופעולה אקטיבית מצד ההורים כלפי הרשויות חיזקה את טענות הבן החורג, ולדברי בית המשפט יש בכך די להחיל עליו זכויות של ילד מאומץ לפי הדין דאז.
• בנוהג החדש, בית המשפט הדגיש כי כיום תהליך האימוץ מצריך הליך פורמלי ואישור שיפוטי, אך בשנות ה-60 סדרי הדין היו גמישים יותר, ומעורבות הרשויות הספיקה להקניית מעמד משפטי.

בהחלטתה הסופית פסקה השופטת כי הבן החורג ייחשב לכל דבר ועניין כבן המשפחה וזכאי לחלק בעיזבון, כמו אחיו ואחיותיו הביולוגים. האחות שהתנגדה נדרשה לשלם הוצאות משפט בסכום משמעותי.

סיכום: שינוי נוסטלגי במבנה המשפחה המודרנית

פסק הדין מדגיש את חשיבותה של הכרה במציאות החברתית, גם כשזו איננה מתיישבת עם התקנות המנהלתיות מן המאה הנוכחית. הוא מאפשר לילדי משפחה מורחבת לקבל זכויות שהם ראויים להן, כשהוכח שההורים והמוסדות התייחסו אליהם כילדים מאומצים באותה תקופה. מנגד, הוא קובע אף שמעמדו של ילד במשפחה ייבחן כעניין של מהות – לא של טפסים ופרוצדורות בלבד.