בית המשפט קובע: לא ניתן להשתמש בעוברים מוקפאים של אשתו המנוחה להפריית אשתו החדשה

מקרה נדיר וסבוך הגיע לאחרונה לדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה, והציב על סדר היום הציבורי שאלות מורכבות בשאלת זכויות שימוש בעוברים אחרי פטירת אחד ההורים הגנטיים. השאלה המרכזית שעמדה להכרעה: האם על פי הדין אפשרי שבעל, שבמשך שנים ניסה להקים משפחה, ישתמש בעוברים מוקפאים שנוצרו יחד עם אשתו הראשונה — שנפטרה לפני עשרים שנה — כדי להפרות את אשתו השנייה?

עובדות המקרה: מסע מפרך להגשמת הורות

במרכז סיפורו של גבר בשנות החמישים לחייו, ניצב מאבק אישי רב־שנים להגשים את חלום ההורות. כבר בראשית שנות האלפיים, כאשר אובחנה אשתו דאז כלוקה במחלה ממארת בדם, החליטו השניים להקפיא עוברים שנוצרו מזרעו ומביציותיה לטובת ניסיונות להרות באמצעות טיפולי פוריות. למרות הטיפולים האינטנסיביים, האישה הלכה לעולמה, ובעקבות כך נותרו העוברים המוקפאים לשנים ארוכות במעבדה הרפואית.

לאחר כעשור נישא האיש בשנית והקים עם אשתו החדשה משפחה. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להיכנס להריון – שנכשלו – פנה לבית המשפט בבקשה לאפשר שימוש בעוברים המוקפאים שנותרו מימי נישואיו הראשונים, כדי לבצע הפריה אצל אשתו הנוכחית.

עקרונות משפטיים בבחינת ההסכמה לאחר המוות

הדיון המשפטי התמקד בשאלה האם יש לראות בעוברים נכס או זכות השייכת באופן בלעדי לבעל, או שמא יש חשיבות ניכרת לרצונה של האישה המנוחה גם לאחר מותה. סוגיות אלה לא מוסדרות במפורש בחקיקה הישראלית, ולכן בית המשפט נדרש לפרש את המצב המשפטי תוך איזון בין עקרונות מוסריים, אתיים והגנה על רצון הנפטרת.

המדינה התנגדה לבקשה והבהירה כי קיים קושי משפטי להניח, מבלי ראיות חדות וברורות, כי האישה המנוחה הייתה מסכימה לשימוש בעוברים לטובת הבאת ילדים לעולם בנסיבות הנוכחיות – כאשר אלו יגדלו על ידי אשה אחרת, שנים כה רבות אחרי מותה.

• העוברים הופרו מביציותיה של האישה המנוחה וזרע בעלה במהלך טיפולי פוריות.
• נדרשת הסכמה מפורשת לשימוש בעוברים, במיוחד כאשר הדבר נעשה לאחר פטירת אחד ההורים הגנטיים.
• במקרה זה, לא הוצגה צוואה, מכתב או מסמך אחר המביע רצון ברור מצד המנוחה בנוגע לגורל העוברים.
• הבעל והאישה החדשה טענו כי חפצו להרחיב את המשפחה, אך לא הצליחו להוכיח שגם המנוחה הייתה חפצה כי יעשו שימוש כזה בעוברים לאחר מותה.

החלטת בית המשפט: רצון המנוחה – שיקול מכריע

לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, הבהיר בית המשפט כי סוגיה זו נידונה לראשונה בישראל, והיא מעוררת התלבטות קשה בשל שילוב של היבטים משפטיים, אתיים ומוסריים. בית המשפט הדגיש כי "הנושא היחיד שיש לבחון הוא הרצון המשוער של המנוחה ביחס למה שייעשה בעוברים שהופרו מביציותיה." משמעות הדבר היא, שעל המבקשים להציג ראיות ברורות לכך שהמנוחה ביקשה שילדים עתידיים יגדלו על ידי אישה אחרת, הרבה אחרי פטירתה.

בפועל, לא הוצגה לבית המשפט הוכחה כתובה או עדות משכנעת שהמנוחה הייתה מסכימה לכך. הנסיבות הצביעו על כך שמשאת נפשה העיקרית הייתה להחלים מהמחלה, להביא ילדים בחייה ולגדל אותם בעצמה. הסכמתה לטיפול הפוריות לא שיקפה רצון להורות לאחר המוות, בוודאי לא כשהורים אחרים יגדלו את הילד. ניכר, כי פניית הבעל לבית המשפט התאפשרה רק כפתרון אחרון, לאחר כשלונות בהליכי פוריות עם אשתו הנוכחית.

• בני הזוג חיפשו להשתמש בעוברים רק לאחר כ-14 סבבים כושלים של טיפולי פוריות נוספים.
• היעדר ראיה לרצונה של אשתו המנוחה, ובמיוחד חלוף הזמן, היו שיקולים מכריעים בהחלטת הדחייה.
• ההחלטה ניתנה מתוך הבנה למצוקתם של הפונים ולכאבם, על רקע המורכבות הרגשית בסיפור.

שאלות ערכיות ואתיות – למה חשוב לשמור על עקרון ההסכמה

ההליך כולו הדגיש חשיבות עליונה בהגנה על זכותו של אדם להחליט מראש מה ייעשה בחומר הגנטי שלו במקרה של מוות. גם בהיעדר הוראה בחוק, בתי המשפט נוטים להעדיף את הרצון המפורש או המשוער של הנפטר מול צרכים של קרובים ובני זוג שנותרו מאחור. סוגיות אתיות בהולדה שלאחר המוות – בהן ילדים גדלים בלא הורה ביולוגי אחד – מחייבות בחינה רגישה וזהירה מצד המערכת המשפטית.

במקרים כאלה, העובדים לעיתים מתוך כאב אישי עמוק, נדרשים לשכנע את בית המשפט כי לא רק רצונם האישי עומד במרכז, אלא יש ביכולת להוכיח שרצון הנפטר או הנפטרת נשמר. היעדר הסכמה כתובה, ובמיוחד תקופת זמן כה ממושכת לאחר הפטירה, מעמידים משקל רב בהחלטה שלא לאפשר שימוש בעוברים.

• בתי המשפט ידרשו להוכחות ברורות בכל מקרה דומה בעתיד, וכדאי לחשוב מראש על מכתבים, צוואה או הוראות חתומות.
• ההליך המשפטי דן גם בשאלות של טובת הילדים, זכותם להיוולד להורים שיהיו שם עבורם, והשלכות מוסריות ומעשיות.

החלטת בית המשפט מסמנת גבולות עדינים בין הזכות להוריש חומר גנטי לבין הצורך לשמור על הדרישה להסכמה מדעת, גם כאשר מדובר בתקווה להמשכיות משפחתית לאחר האבדן.

סיכום

פסק הדין בעניינו של הבעל שביקש להשתמש בעוברים המוקפאים של אשתו המנוחה במטרה לייסד משפחה עם אשתו החדשה קובע כי ללא ראיות חותכות לרצון הנפטרת – ובעיקר בנסיבות של חלוף זמן כה ממושך ובשינוי נסיבות קיצוני – לא תינתן הסכמה משפטית לשימוש כזה בעוברים. הפסיקה מבהירה כי שמירה על כבוד המת ורצונו היא עקרון יסוד, גם כאשר צרכי החיים גוברים על כאב אישי וכמיהה להורות.