בית המשפט דחה התנגדות המדינה: שכן יקבל דירה בצוואה בתל אביב

מקרה יוצא דופן נדון לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, כאשר התנגדות שהגישה המדינה לקיום צוואתה של קשישה נדחתה מכל וכל. בית המשפט קבע כי דירתה של המנוחה תועבר לשכן שהיה קרוב אליה ועזר לה בשנותיה האחרונות.

עיקרי הפרשה – הצוואה והשכן הזוכה

• מדובר באישה ערירית, חסרת קרובי משפחה, שהייתה בעלת דירה בשכונה ותיקה בתל אביב.
• האישה ערכה בגיל 76 צוואה בפני עדים, בה כתבה במפורש שכאשר תלך לעולמה, תוענק דירת מגוריה לשכן המתגורר בסמוך.
• שאר רכושה, הכולל כספים ותכשיטים, יועד להקמת קרן תרומות על שמה עבור נזקקים.
• האישה נפטרה כשהיא בת 88, תריסר שנים לאחר עריכת הצוואה.

התנגדות האפוטרופוס הכללי ועמדת המומחה

לאחר פטירתה, נדרש בית המשפט להכריע בהתנגדות שהגישה המדינה – באמצעות האפוטרופוס הכללי, שהוא הרשות הרשמית הממונה על הגנה על ענייניהם של אנשים שנפטרו ללא יורשים ידועים. ההתנגדות התבססה תחילה על טענה למצב בריאותי ותפקודי שלא איפשר למנוחה להבין את משמעות הצוואה בעת החתימה. מומחה רפואי שמונה מטעם בית המשפט סבר כי ייתכן שיכולת השיפוט של המנוחה הייתה מוגבלת, בין השאר נוכח מינוי אפוטרופוס זמן קצר לאחר עריכת הצוואה.

עם זאת, חוות דעת זו נוטרלה על ידי רופא נוסף, שטען כי בזמן עריכת הצוואה הייתה האישה כשירה וברורה בדעתה. ההכרעה באשר לכשירות המנוחה נתלתה בסופו של דבר בעמדה זו, ונקבע כי לא הוכח חוסר כשירות בעת החתימה.

שינוי בטיעוני המדינה

כשנתקלה המדינה בקושי להוכיח את חוסר הכשירות, הוצגו טענות נוספות. נטען כי השכן, שזכה בצוואה, השפיע על המנוחה באופן בלתי הוגן ואף "אנס" אותה לערוך את ההוראה לטובתו. חשוב לציין ש"השפעה בלתי הוגנת" הוא מונח משפטי אשר מתאר מצב בו אדם מנצל חולשה או תלות של מצווה בעת עריכת צוואה, ומוביל אותו לפעול בניגוד לרצונו החופשי.

הטענה שהופנתה לשכן – כאילו כפה על המנוחה לערוך לטובתו את הצוואה – לא גובתה בראיות ולא בתימוכין של ממש. העדר הסברים או עובדות קונקרטיות חיזקו את עמדת בית המשפט כי מדובר בטענה לא מבוססת, ואף חמורה.

ביקורת חריפה על התנהלות ההתנגדות

• בית המשפט מתח ביקורת על כך שהטענות הועלו מבלי שהוצגה תשתית עובדתית מספקת, ותיאר אותן כטענות קשות וחסרות אחריות.
• נפסק כי עצם העובדה שהשכן תמך במנוחה בסיוע יומיומי ואפילו המליץ לה על עורך-דין – אינן מספיקות כדי להעיד על התערבות בעריכת הצוואה.
• עוד ציין השופט כי בפעם הראשונה שערכה המנוחה צוואה, השכן כלל לא הוזכר כיורש, ורק בשלב מאוחר יותר בחרה להעניק לו את הדירה בצוואה שנייה.

החלטת בית המשפט והשלכותיה

משלא נמצאה עילה ממשית לפסול את הצוואה, קבע בית המשפט כי רצונה של המנוחה כפי שהובע במסמך המשפטי תקוים במלואה. דירת המגורים תוענק לשכן, והקרן שתוקם תזכה ביתרת העזבון. בהחלטה צורפו גם הוצאות משפט שהמדינה חויבה לשלם לזוכה, בסך עשרות אלפי שקלים.

• המקרה מדגיש את החשיבות של הצגת ראיות ברורות בעת שמוגשת התנגדות לקיום צוואה.
• ניכר כי בתי המשפט מקפידים לכבד את רצון המצווה ככל שאין ראיה משמעותית להשפעה פסולה או חוסר יכולת להבין את טיב ההוראות.

רקע משפטי – מהי התמודדות עם צוואה?

כאשר מוגשת התנגדות לצוואה, בית המשפט בודק בשבע עיניים אם המצווה אכן היה כשיר, אם פעל מרצון חופשי, ואם מישהו מבין הנהנים היה מעורב באופן בלתי הוגן בניסוח המסמך. התנגדות יכולה להתקבל רק אם הוכח כי התקיימה עילה ממשית, כגון השפעה לא הוגנת, תרמית, זיוף או חוסר כשירות נפשית. כלל מרכזי בדיני ירושה הוא לכבד את רצון המצווה, אלא אם נסתר הדבר באופן ברור ובראיות מוצקות.

סיכום

האירוע שלפנינו משקף מציאות שבה זכויות יסוד כמו זכות הקניין והחופש לצוות נחבטים לעיתים מול שיקולים ציבוריים המגולמים בהתנגדויות המדינה. מנגד, פסק הדין מלמד כי בהיעדר בסיס עובדתי מוצק, יעדיפו בתי המשפט לאשר צוואות כלשונן ולמנוע הכפשות חסרות בסיס נגד אזרחים. המקרה גם מלמד שלעיתים סיוע שכן קרוב והיחס האנושי גוברים על חשדות שנובעים מחוסר מידע.