המחוזי: בגידה כשלעצמה אינה מבטלת מעמד ידועים בציבור – אך הסכם שכירות של בני הזוג שלל שיתוף בדירת המגורים

פסק דין מחוזי חדש מחדד את ההבחנה בין מעמד זוגי לבין שיתוף רכושי אצל ידועים בציבור: גם אם אחד מבני הזוג ניהל קשרים מקבילים, אין בכך לבטל את חיי הזוגיות למפרע. עם זאת, הסכמות כתובות בין הצדדים עשויות לסתור את חזקת השיתוף בדירת המגורים. במקרה שנדון, הערעור התקבל בחלקו – בני הזוג הוכרו כידועים בציבור, אך דירת המגורים נותרה רכושו הבלעדי של המנוח.

רקע ההליך: זוגיות ממושכת, צוואה לבן, ומחלוקת על דירת המגורים

הערעור נסב על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה. המערערת ביקשה כי יוצהר על מעמדה ועל מעמד המנוח כידועים בציבור עוד מסוף שנות ה-90, ולצד זאת דרשה סעד הצהרתי לשיתוף בנכסים – ובראשם דירת המגורים. בית משפט קמא נמנע מלהכריע במעמד הזוגי, קיבל באופן חלקי טענות לשיתוף בחשבון בנק משותף, אך דחה את התביעה לשיתוף בדירה.

המערערת טענה כי חרף העובדה שהדירה נרשמה על שם המנוח בלבד, מתקיימת הלכת השיתוף – דהיינו, חזקה על נכסים שנצברו ונחיו לשימוש משותף במהלך הקשר הזוגי – ולכן הינה זכאית למחצית הזכויות בדירה. מנגד, בנו של המנוח, הזוכה היחיד בעזבון לפי צוואה, טען כי לא התקיימו יחסי ידועים בציבור וכי הדירה נרכשה ונוהלה כנכס פרטי של אביו, ללא כוונת שיתוף ספציפית.

לצד המחלוקת העיקרית, הבן הגיש תביעות נוספות נגד המערערת: דרישה להשבת כספים שנמשכו, לטענתו, מחשבונות המנוח, וכן עתירה להחזרת מסמכים ושטרות של המנוח שנמצאו ברשותה. ההכרעה בערעור התמקדה בשתי שאלות הליבה: מעמד הצדדים כידועים בציבור, ומידת השיתוף הרכושי – ובפרט בדירת המגורים.

ידועים בציבור והלכת השיתוף: מה בוחן בית המשפט?

המונח "ידועים בציבור" מתאר בני זוג שאינם נשואים זה לזה אך מנהלים חיי משפחה ומשק בית משותף באופן דומה לזוג נשוי. ההכרה במעמד זה אינה תלויה ברישום פורמלי, אלא בניתוח מכלול הנסיבות בפועל: המגורים, האינטימיות, הסיוע ההדדי, האופן שבו מציגים את עצמם כלפי חוץ, וההתנהלות הכלכלית היום-יומית.

הלכת השיתוף, מנגד, היא דוקטרינה בדיני משפחה הקובעת כי כאשר בני זוג מנהלים חיי שותפות לאורך זמן, עשויה לקום חזקה של שיתוף בנכסים שנצברו ונחיו לשימוש משותף, ובמיוחד בדירת המגורים. עם זאת, חזקה זו ניתנת לסתירה אם יובאו ראיות ברורות לכוונה אחרת של הצדדים – למשל, מסמכים או הסכמות המלמדות על הפרדה רכושית.

המחוזי מתקן: בגידה אינה ראיה מכרעת להעדר זוגיות

בית המשפט המחוזי קבע כי שגה בית משפט קמא כשנתן משקל עודף לעובדה שהמנוח קיים במקביל קשרים עם נשים אחרות. לפי המחוזי, בדומה לזוג נשוי, גם אצל ידועים בציבור בגידה אינה מבטלת כשלעצמה את תוצאות חיי הזוגיות ואינה משליכה אחורנית עליהם. ההכרעה צריכה להתמקד בשאלה אם הצדדים המשיכו לראות עצמם כזוג ולחיות כך הלכה למעשה.

מן הראיות עלה כי המערערת והמנוח התגוררו יחד ברציפות במשך למעלה משני עשורים, החל מסביבות 1998. בתחילה בדירה שכורה, ובהמשך בדירה שנרכשה בסביבות 2013. הם ניהלו שגרה זוגית, יצאו יחד לחופשות, ציינו אירועים משפחתיים כזוג, ומשפחותיהם ראו בהם בני זוג לכל דבר. בשנות מחלתו של המנוח, המערערת סעדה אותו והייתה מעורבת בטיפול בו. כל אלה הצביעו על חיי משפחה ומשק בית משותף.

• משך הקשר והמגורים המשותפים: חיים משותפים לאורך שנים רבות, תחת קורת גג אחת.
• ניהול שגרה זוגית: חופשות משותפות, בילויים, ואירועים משפחתיים כזוג.
• תפיסה חברתית: הצגת הצדדים כלפי הסביבה כזוג, וקבלת הזוגיות על ידי המשפחה הקרובה.
• סיוע ותמיכה הדדיים: ליווי וטיפול בעת מחלה, דאגה לשלומו של בן הזוג.

על רקע זה קבע המחוזי כי התנאי הראשון – קיום חיי משפחה – מתקיים בבהירות, וכי יש להכיר בצדדים כידועים בציבור עד לפטירת המנוח. בכך תיקן המחוזי את נקודת המוצא: קודם בוחנים אם אכן מדובר בידועים בציבור, ורק לאחר מכן – ורק אם התשובה חיובית – עוברים לבחון שיתוף רכושי קונקרטי.

המבחן הדו-שלבי: מעמד זוגי תחילה, כוונת שיתוף אחר כך

המחוזי הדגיש את המבחן הדו-שלבי: בשלב הראשון נבחן המעמד הזוגי – האם הצדדים אכן חיו כידועים בציבור; בשלב השני נבחנת כוונת השיתוף בנכסים ספציפיים. בית משפט קמא שגה, לפי המחוזי, כאשר דילג הלכה למעשה לשלב השני והסיק מה"בגידות" על היעדר זוגיות, במקום לבחון את מכלול חיי היום-יום ואת תפיסת הצדדים את עצמם כזוג.

ההבחנה הזו חשובה גם להמשך: הכרה במעמד כידועים בציבור אינה מביאה אוטומטית לשיתוף בכל נכס. יש עדיין לבחון לגבי כל נכס משמעותי – ובפרט דירת המגורים – אם הוכחה כוונת שיתוף, או שמא מתקיימות ראיות לסתור.

ומה בדבר הדירה? הסכם שכירות פנימי סתר את חזקת השיתוף

ככלל, דירת המגורים היא נכס שניתן לייחס לו חזקת שיתוף חזקה במיוחד, גם אם רשומה על שם אחד מבני הזוג. ואכן, העובדה שהצדדים התגוררו בדירה שנים ארוכות ומימשו בה את חיי המשפחה מעלה חזקה ראשונית לשיתוף. אך במקרה זה הצליח הבן לסתור את החזקה.

הראיה המרכזית הייתה מסמך כתוב שעליו חתמו בני הזוג כשנה-שנתיים לאחר רכישת הדירה – הסכם שכירות פנימי (משנת 2016 לערך), שלפיו המערערת שוכרת את הדירה מהמנוח ומשלמת לו דמי שכירות. בכך הצהירו הצדדים בפירוש כי המערערת אינה בעלת זכויות בדירה. לפי המחוזי, הסכם זה משקף את אומד דעתם האמיתי של הצדדים ומלמד כי ראו בדירה רכוש פרטי של המנוח. ההסכם אף משליך אחורנית על כוונתם בעת הרכישה, ומכרסם בחזקה לשיתוף.

עוד ציין המחוזי כי התנהלותם הכלכלית של בני הזוג – שכללה במובנים מסוימים הפרדה קניינית – חיזקה את המסקנה שלדירה יוחד מעמד מיוחד כרכוש נפרד. אמנם, הוכרו רכיבים מסוימים של שיתוף כלכלי, כגון חשבון בנק שנוהל במשותף, אך בנוגע לדירה הוכח רצון ברור לשמרה כנכס עצמאי של המנוח.

איזון בין חיי זוגיות לבין עצמאות רכושית: לקחים מעשיים

פסק הדין מעביר מסר כפול לבני זוג ידועים בציבור: מחד גיסא, בגידה כשלעצמה אינה מכריעה את שאלת המעמד הזוגי, ובית המשפט יבחן את כלל הנסיבות – משך החיים יחד, התמיכה ההדדית, והתנהלות היום-יומית. מאידך גיסא, כאשר קיימים מסמכים מפורשים המלמדים על הפרדה רכושית, הם עשויים לגבור על חזקת השיתוף, גם לגבי דירת המגורים.

• רישום והסכמות כתובות: הסכמי שכירות פנימיים, תיעוד כספי ומסמכים המעידים על חלוקת בעלות, עשויים להכריע את הכף.
• התנהלות עקבית: הפרדה או שיתוף בניהול הכספים, בדרך קבע, יישקלו לשאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית.
• מעמד ומסלול ראייתי: קודם מוכיחים ידועים בציבור, ורק אחר כך בוחנים את השיתוף בנכסים קונקרטיים.
• תכנון מראש: לבני זוג החיים יחד ללא נישואין מומלץ לשקול הסכם חיים משותפים המבהיר את ציפיותיהם לגבי דירת המגורים ושאר הנכסים.

השלכות על דיני ירושה וצוואות

ההכרה במעמד כידועים בציבור עשויה לשאת השלכות גם בתחום ירושות וצוואות. באופן כללי, בחינת הזכויות של בן זוג שאינו נשוי לאחר פטירת האחר נעשית בשני שלבים: תחילה, בדיקה אם קיימות לו זכויות קנייניות עצמאיות בנכסים מכוח חזקת השיתוף או הסכמות בין בני הזוג; לאחר מכן, בחינת הדין החל על העזבון, לרבות הוראות צוואה, אם קיימת. ההבחנה חשובה, שכן זכויות קנייניות של בן הזוג בנכסים מסוימים אינן חלק מן העזבון מלכתחילה, ואילו נכסים שהם רכושו הבלעדי של המנוח יחולקו לפי דיני הירושה והצוואה.

במקרה זה, אף שהצדדים הוכרו כידועים בציבור, הדירה נותרה מחוץ למעגל השיתוף משום שהוכחה כוונה מפורשת לשמרה כרכושו הבלעדי של המנוח. מכאן שהיא משתייכת לעזבון ותתחלק לפי הוראות הצוואה. מאידך, רכיבים אחרים של שיתוף – כגון חשבון בנק משותף – עשויים להיות מוכרים כמשותפים, לפי נסיבות העניין, ולפיכך אינם חלק מן העזבון.

שורה תחתונה

המחוזי קיבל את הערעור חלקית: הוא הכיר בבני הזוג כידועים בציבור עד לפטירת המנוח, והבהיר כי בגידה אינה שוללת כשלעצמה את חיי הזוגיות ואינה מספקת עילה בלעדית לדחיית טענות לזוגיות. עם זאת, ביחס לדירת המגורים נקבע כי הסכם שכירות פנימי ותמונה ראייתית של הפרדה קניינית סתרו את חזקת השיתוף. כך, התוצאה היא איזון: הכרה במעמד הזוגי ובהשתמעותו הכללית, לצד שמירה על אוטונומיה רכושית במקרים שבהם הוכחה כוונה ברורה להפרדה.

פסק הדין מדגיש כי בבחינת ידועים בציבור אין די בבחינת אירועי בגידה בבידוד. נדרשת התחקות אחר כוונת הצדדים בפועל, תוך מבט כולל על חיי המשפחה ומשק הבית. ובמקביל, הוא מזכיר כי מסמכים פשוטים – דוגמת הסכם שכירות בין בני זוג – עשויים להכריע גורלות רכושיים. למי שחיים יחד ללא נישואין, המסר ברור: כדאי להקדים להבהיר בכתב את ציפיותיהם והסדריהם, כדי למנוע מחלוקות כואבות בעתיד.