נכס שנרכש בירושה נשאר בלעדי: פסיקת בית המשפט במשפט גירושין ממושך

מקרה ייחודי נדון לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפריפריה הצפונית, כאשר בני זוג שהתגרשו לאחר למעלה מחמישה עשורים של חיים משותפים התמודדו בסוגיה רכושית מורכבת – שותפות נכס שעמד בבסיס הליך הירושה.

המחלוקת – דירת ירושה וחשבון בנק

הסיפור החל עוד בשנות ה-60, כאשר בני הזוג נישאו והקימו משפחה בת שני ילדים. בשנות האלפיים, הלכה לעולמה אמה של האישה, וזו ירשה יחד עם אחיה דירה. כעבור מספר שנים, רכשה האישה את חלקו של אחיה בדירה והפכה להיות בעלת הזכויות הבלעדית. בנוסף, נפתח על שמה בלבד חשבון בנק אליו הופקדו מאות אלפי שקלים שהתקבלו במסגרת הירושה.

לאחר שנישואיהם של בני הזוג התפרקו, והם עברו לגור בנפרד, פנה האיש לבית המשפט וטען כי הוא זכאי לחלק שווה בדירה שירשה אשתו וכן בכספי הירושה שבחשבון הבנק. עיקר טענתו נשענה על כך שהתקיימה "כוונת שיתוף" – השקפת עולם משפטית לפיה בני זוג רואים בנכס ספציפי כרכוש משותף, גם אם נרשם רק על אחד מבני הזוג.

טענות הצדדים – שותפות או רכוש פרטי?

• טענת האיש: לטענתו, למרות שמדובר בירושה, התנהלות הצדדים וההשקעה של משאבים זוגיים בשיפוץ הדירה, מלמדים על כוונת שיתוף ממשית.
• טענת האישה: היא סירבה לכך מכל וכל, וטענה כי הדירה והכספים שייכים לה כירושה אישית, במיוחד שכן הכל נרשם על שמה בלבד, והיא זו שרכשה את חלק אחיה. גם הסכם רכישת הנכס לא כלל את בן זוגה.

הזוג חלק על השאלה האם כספי השיפוץ בדירה מומנו מן הרכוש הזוגי, כאשר האיש טען שכן, והאישה שללה זאת בפסקנות והציגה ראיות שומשו לעניין.

פסק הדין: נטל ההוכחה – על המבקש שיתוף

בדיון עמד השופט הבכיר על עקרונות דיני הרכוש בין בני זוג. הוא הסביר כי נכסי ירושה, כהגדרתם, אינם מהווים חלק מהרכוש המשותף, אלא אם הוכחה במפורש כוונת שיתוף ספציפית בהם. כלומר, לא די בעצם קיומם של נישואין ארוכי טווח כדי להקנות זכות בחלק מדירות ירושה – יש להראות כי שני בני הזוג התייחסו בפועל לדירה או לחשבון כאל נכס משותף.

על פי קביעתו, האיש לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש. הוא לא הציג ראיות לכך שהיה מעורב ברכישת חלק אחיה של אשתו בדירה, לא ידע איזה סכומים שולמו ותהליך ההתקשרות נערך ללא מעורבותו. גם בנוגע לטענת הוצאות השיפוץ מכספים משותפים, מצא בית המשפט כי האישה הוכיחה שמקור הכספים בחשבון הירושה שפתחו לאחר פטירת האם, ולא מתקציב הזוגי השוטף.

משמעות מיקום המגורים ונטיית בית המשפט

בית המשפט נתן משקל גם לעובדה שהדירה לא שימשה כ"קן משפחתי" – המושג המשפטי המתאר את הדירה ששימשה למגורי הזוג במהלך נישואיהם – שכן בני הזוג התגוררו בפועל בכתובת אחרת. יתרה מכך, האיש הודה כי מעולם לא דובר ביניהם על הוספת שמו לטאבו, זאת בניגוד לנכס אחר שנרשם על שם שני בני הזוג. על רקע נסיבות אלו, התרשם השופט כי האישה לא ייעדה את הדירה או את כספי הירושה לחלוקה זוגית.

• כבוד השופט הדגיש: "המבקש שיתוף בנכס חיצוני, במיוחד בדירת ירושה, צריך להוכיח זאת בעובדות ברורות ולא להסתפק בהשערות".

החלטה עקרונית והשלכותיה

משנקבע שאין כוונת שיתוף, הפך פסק הדין לדוגמא לעיקרון של רכוש חיצוני בין בני זוג: דירות וחשבונות שהתקבלו בירושה ושלא נעשתה כל פעולה מפורשת לשתפם, יוותרו בבעלות האישית של היורש או היורשת, גם כאשר מדובר בנישואין ממושכים מאד.

בית המשפט דחה את תביעת האיש וקבע כי עליו לשלם לגרושתו הוצאות משפט ושכר טרחה בסך עשרות אלפי שקלים, בשל ההליך המיותר שנכפה עליה.

השלכות המקרה והמלצות משפטיות

מקרה זה ממחיש כי בני זוג צריכים להיות מודעים לכך שנכסים פרטיים שהתקבלו בירושה אינם מחולקים בהכרח במסגרת גירושין, אלא אם קיימות ראיות ברורות לכוונת שיתוף. מי שחפץ לחלוק נכס מסוג זה, נדרש לדאוג להצהרה או הסכם מפורש מול הצד השני.

נקודה חשובה נוספת היא הזהירות בניהול פרידה זוגית: ללא הסכמה מפורשת או פעולות המצביעות באופן חד משמעי על שיתוף, בית המשפט ייטה להותיר ברשות היורש את הנכס. עם זאת, כל מקרה נדון לגופו ויש לבחון את הנסיבות, ההתנהלות והשיח בין בני הזוג.

סיכום

פסק הדין עוסק בעניין בו אף 56 שנות נישואין לא מבטיחות כי כל הנכסים יהיו משותפים. בית המשפט העניק תוקף לחשיבות הירושה כקניין אישי, וקבע גבול ברור בין רכוש זוגי לנכס חיצוני. מומלץ לבני זוג לשקול ניסוח מסודר והסכמה מפורשת בנוגע לנכסים בירושה, אם רצונם להבטיח חלוקה שוויונית בעת פרידה.