נדחתה תביעת בן זוג לשעבר לבעלות בלעדית: רישום משותף בדירה מעיד על שוויון זכויות

בית משפט לענייני משפחה דחה תביעה של בן זוג לשעבר שביקש כי יוצהר עליו כבעלים הבלעדי של דירת המגורים שנרכשה במהלך חיי הנישואין ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין על שם שני בני הזוג. ההכרעה מחדדת עקרון יסוד בדיני המשפחה והמקרקעין: רישום משותף בדירה מעיד על כוונת שיתוף ושוויון, והטוען לבעלות עודפת מחויב להציג ראיות כבדות משקל לשבירת החזקה.

הרקע: דירה שנרכשה בתקופת החיים המשותפים ונרשמה במשותף

מדובר בבני זוג לשעבר שנישאו במחצית השנייה של העשור הקודם ופירקו את נישואיהם ללא ילדים משותפים. במהלך החיים המשותפים רכשו דירת מגורים. לצורך המימון נשען התא המשפחתי על משכנתא מבנק מסחרי, ובספרי המרשם נרשמו זכויות הבעלות בדירה על שם שני בני הזוג יחד. לאחר הפירוד פנה בן הזוג בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, במסגרתה טען כי חרף הרישום המשותף הוא הבעלים הבלעדי של הדירה.

התביעה נשענה על הטענה שהכספים ששימשו לרכישה מקורם בעיקר בנכס שהיה בבעלותו לפני הנישואין, מכירתו מימנה את עיקר התמורה, והוא זה שנושא לבדו בתשלומי המשכנתא. עוד טען כי בעת תחילת המו"מ לרכישה הוא לבדו חתם על זיכרון דברים, וכי שמה של בת הזוג הוסף בהמשך "מטעמים פורמליים" בלבד כדי לאפשר את קבלת ההלוואה.

מנגד, האישה טענה כי הדירה נרכשה בעבור משק הבית המשותף; היא רשומה כבעלים יחד עם בן הזוג, פעלה מול הבנק לצורך נטילת ההלוואה, והעבירה כספים על פי דרישתו למימון הרכישה והוצאות שוטפות, לרבות שיפוץ. לשיטתה, רישום הדירה במשותף משקף את כוונת הצדדים לשוויון, והטענות להשקעה עודפת אינן מקימות זכות בעלות יתר.

טענות הצדדים בתמצית

• התובע: דמי התמורה הגיעו ברובם ממימוש דירה קודמת שהייתה בבעלותו לפני הנישואין; הוא נושא לבדו בתשלומי המשכנתא; חתימתו היחידה על זיכרון דברים מבטאת כוונה שלא לשתף בזכויות הבעלות.
• הנתבעת: רישום משותף מעיד על שיתוף; שני הצדדים התקשרו בהסכם המכר ונטלו משכנתא; היא העבירה כספים ושילמה הוצאות; אין בסיס משפטי לבעלות בלעדית של בן הזוג.

המסגרת המשפטית: שיתוף בין בני זוג ורישום זכויות

נכסים שנרכשים במהלך חיי הנישואין נבחנים, ככלל, במסגרת דיני המשפחה החלים על בני זוג, ובראשם ההסדר של איזון משאבים במועד הפקיעה של הקשר. כאשר אין הסכם ממון הקובע הסדר אחר, נקודת המוצא היא חלוקה הוגנת ושוויונית של הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, בכפוף לחריגים.

לצד זאת, לדיני המקרקעין יש משקל מכריע בשאלת הבעלות. הרישום בפנקסי המקרקעין נהנה ממעמד ראייתי גבוה ומטרתו להעניק ודאות ולהגן על הסתמכות. משכך, מי שמבקש לטעון כי הרישום אינו משקף את מצב הזכויות הנכון, נדרש לעמוד בנטל הוכחה משמעותי ולהציג תשתית ברורה ומוצקה לסתירת הרישום.

גם ההיגיון הניהולי של משק הבית תומך בחזקה שלפיה כאשר בני זוג רושמים נכס במשותף ולא מציינים חלקים, כוונתם לשוויון. ככל שבני זוג מבקשים להסדיר יחס חלוקה שונה – למשל, בשל תרומת הון עצמי לא זהה – ניתן לעשות זאת מבעוד מועד בהסכם כתוב וברישום מפורש של חלקי הבעלות. בהיעדר הסדר כתוב וייחוד חלקים, חזקה כי החלקים שווים.

באשר לטענות בדבר השקעות עודפות של אחד מבני הזוג, הדין רואה בהשקעות אלה, בנסיבות רבות, ביטוי לתרומה למשק המשפחתי ולעיתים אף כמתנה שנשלמה בעת הרישום המשותף. לכן, ככלל, אין מקום להפוך תשלומי יתר או השתתפות גבוהה יותר לקריטריון מניה וביה לשינוי הבעלות, אלא אם הוכחה כוונה משותפת ומפורשת אחרת בזמן אמת.

יישום על המקרה: מה הכריע בית המשפט

בית המשפט קבע כי התובע לא עמד בנטל הנדרש לשבירת החזקה הנובעת מהרישום המשותף. נקודת המוצא היא שהרישום בלשכת המקרקעין משקף את אומד דעת הצדדים, וכאשר הדירה נרשמה על שם שניהם ללא ציון חלקים – מתקיימת חזקה של בעלות שווה.

גרסתו של התובע, שלפיה שמה של האישה הוסף "מטעמים פורמליים בלבד" כדי לקבל הלוואה, נדחתה. בית המשפט הדגיש כי בבחינת רצונם האמיתי של הצדדים יש ליתן בכורה למסמכים המחייבים, ובראשם הסכם המכר שנחתם על ידי שני בני הזוג ופעל הלכה למעשה: נרשמה הערת אזהרה לטובת שניהם, הבנק התקשר עם שניהם, ולבסוף נרשמה הבעלות במשותף. זיכרון הדברים, ככל שהיה, אינו עומד מעל להסכם הסופי ואינו סותר את הרישום בפועל.

עוד נקבע כי גם אם נתון עובדתי מסוים מצביע על תשלום משכנתא בעיקר על ידי התובע, אין בכך כדי לגרוע מזכויות הבעלות של האישה. ההלכה המושרשת היא שהחזרי משכנתא, תשלומים שוטפים או השקעה גבוהה יותר בשיפוץ – מבלי שנקבע אחרת בהסכמה כתובה וברורה – אינם מחוללים שינוי אוטומטי בחלקי הבעלות.

בחקירתו הודה התובע כי האישה העבירה לו כספים לבקשתו. עובדה זו מחלישה את הטענה שלפיה כל מימון הדירה נעשה מכיסו בלבד. אף מעבר לכך, גם לו היה מוכיח תרומה מכרעת יותר, הרי שעל פי עקרונות הדין, מקום שבו נרשמה הדירה במשותף, אין לחקור בדיעבד את מקורות הכספים לצורך קביעת חלקי הבעלות, אלא אם קיימת ראיה ברורה להסכמה אחרת שנכרתה בזמן אמת.

באשר לטענה כי הדירה נרכשה ממכירת דירת רווקות שהייתה בבעלותו של התובע טרם הנישואין, בית המשפט ציין כי עצם מקור הכסף אינו מכריע שעה שהבעלות בנכס החדש נרשמה במודע על שם שני בני הזוג. כך במיוחד כאשר הצדדים לא עיגנו בהסכם ממון או ברישום מפורש מנגנון של ייחוס סכומים, שוויון חלקי בעלות או קיזוז עתידי. על רקע זה קבע בית המשפט כי אין מקום להצהיר על בעלות בלעדית לתובע, ודין התביעה להידחות.

עקרונות שעלו מן ההכרעה

• רישום משותף של דירת מגורים שנרכשה בזמן החיים המשותפים יוצר חזקה בדבר כוונת שיתוף ושוויון.
• הנטען לשינוי או לסתירה של רישום הזכויות נושא בנטל הוכחה מוגבר וחייב להציג ראיות ברורות.
• תשלום משכנתא בעיקרו על ידי צד אחד או תרומה גבוהה יותר להון העצמי אינם מקימים כשלעצמם בעלות יתר.
• מסמכי העסקה המחייבים (הסכם המכר והרישומים אצל הבנק והמרשם) גוברים על זיכרון דברים מוקדם שאינו משקף את ההסכמה הסופית.
• בהיעדר הסכמה כתובה על חלוקת חלקים לא שוויונית, חזקה כי חלקי השותפים בדירה שווים.

כאשר דירה נרכשת ונרשמת על שם שני בני זוג במהלך חייהם המשותפים – נקודת המוצא היא שוויון בזכויות, ולא תישמע טענה לבעלות יתר בשל השקעה עודפת, אלא אם הוכחה הסכמה ברורה אחרת בזמן אמת.

המשמעויות המעשיות לבני זוג רוכשי דירה

פסק הדין מדגיש את חשיבות התכנון המוקדם והמסודר. בני זוג המבקשים להגן על תרומה לא שוויונית לרכישת דירה יכולים וצריכים להסדיר זאת במפורש. ניתן לערוך הסכם ממון או הסכם רכישה פנימי המגדיר את חלקי הבעלות או מנגנון שיפוי, ולשקף את ההסכמה גם ברישום בלשכת המקרקעין (למשל, ציון חלקים לא זהים). בהיעדר הסדר כזה, בית המשפט ייחס משקל גבוה לרישום המשותף ולתכליתו – יצירת ודאות ושוויון.

• הקפידו לנסח הסכמות בכתב ובזמן אמת – לפני החתימה על הסכם המכר או בסמוך אליו.
• שקלו רישום חלקים מדויקים במרשם, ולא רק רישום משותף ללא ציון יחס.
• שמרו תיעוד של הזרמות כספים, אך זכרו: בהיעדר הסכמה כתובה המשנה בעלות, תיעוד זה לבדו לא ישנה את ברירת המחדל של שוויון.
• הבינו את ההבדל בין זיכרון דברים, המשמש לעתים מסמך ראשוני, לבין הסכם המכר הסופי שהוא המסמך המחייב.

סיכום

בית המשפט דחה את התביעה לקבוע בעלות בלעדית בדירת מגורים שנרכשה ונרשמה במשותף במהלך הנישואין. נקבע כי הרישום המשותף משקף את אומד דעת הצדדים לשוויון, וכי לא הוכחה כוונה אחרת בעת הרכישה. משלא נערך הסכם ממון או הוסדרו חלקים לא שווים ברישום, אין מקום לחקור בדיעבד את מקור הכספים או להעניק זכויות יתר בשל השקעה עודפת. ההכרעה שולחת מסר ברור: בהיעדר הסכמה כתובה ומפורשת – השוויון ברישום קובע, והטוען אחרת חייב להציג תשתית ראייתית מובהקת, שאם לא כן תידחה תביעתו.