מוזיקאי גרוש חויב לשלם תמלוגים לאשתו לשעבר למרות שמדובר במוניטין אישי

בפסק דין שניתן לאחרונה, פסל בית הדין הרבני בתל אביב את האפשרות לכפות חלוקה של תמלוגי מוזיקה בין בני זוג לשעבר, אולם קבע כי הסכמה של אחד הצדדים במהלך ההליך תחייב אותו גם כשהחוק לכאורה פותר אותו מהחובה. החלטה זו מעניינת, שכן היא בוחנת את גבולות שיתוף הרכוש ורלוונטיות "נכסי מוניטין אישי" במערכות יחסים ארוכות טווח, גם כאשר מתעוררת מחלוקת על חלוקת המשאבים.

רקע: מערכת יחסים ארוכת שנים עם שאלות כלכליות מורכבות

בני זוג, הורים לשניים, סיימו את חיי הנישואים לאחר תקופה של 27 שנים. הגירושים היו מלווים בסכסוך חריף ובנתק מוחלט. לאחר הפרידה, נדרש בית הדין הרבני להכריע האם יש לחלק בין השניים את מלוא התמלוגים שמקבל הבעל, מוזיקאי ויוצר ותיק, בעקבות שידור יצירותיו באמצעי התקשורת.

• האישה טענה כי ניהלו משק בית משותף ושילבה את נכסיה ואף ירושת הוריה בניהול הכלכלי השוטף.
• הבעל טען כי יצירתו החלה עשרות שנים טרום הנישואין, והדגיש כי רק חלק קטן מהתמלוגים נצבר בתקופת הנישואין.

מהם תמלוגים ומוניטין אישי?

תמלוגים הם הכנסה שמקבל אמן על שמיעת יצירותיו, למשל בתחנות רדיו וטלוויזיה. במקרה הזה, האישה ביקשה שיחולקו ביניהם כתוצאה משותפות כלכלית ותרומתה לבית. אלא שחלוקת "מוניטין אישי" – כלומר הערך שהאדם צבר בזכות כישרון, מוניטין והשקעה אישית – אינה נהוגה ואף לא מחויבת בחוק במסגרת איזון המשאבים בין בני זוג מתגרשים.

איזון משאבים הוא תהליך המתחייב לאחר גירושין, שבו חולקים את הנכסים שנצברו במהלך הנישואין בין הצדדים. הפסיקה במרבית המקרים אינה נוטה לכלול מוניטין וכושר השתכרות אישי כחלק מהרכוש הכלכלי המשותף, בעיקר כשהם תוצרים של מאמץ אישי או כישרון חד-צדדי.

עמדות הצדדים וההתדיינות בבית הדין

בתביעה, הבעל טען שתרומתה של אשתו לפרנסתו לא הייתה משמעותית. לדבריו, נישאו לאחר הריון לא מתוכנן וסבלו מחוסר תקשורת קשה במשך השנים. כמו כן, לדבריו, רק תקופה מסוימת מתוך 44 שנות יצירתו חפפה את הנישואין בפועל וכי פחות ממחצית ההשמעות של שיריו התקיימו בזמן השותפות.

האישה טענה כי הייתה עמוד התווך בבית ובעבודתו המוזיקלית – והיא בלבד שאפשרה לו להמשיך בעבודתו כשדאגה לילדים ותחזוקת הבית. לפיה, היא זכאית למחצית מהתמלוגים שנקלטו מרגע הנישואין ועד הפרידה, שכן רק בזכות תמיכתה יכול היה להתמסר לקריירה האמנותית שלו.

הכרעת הדיינים: חובת תשלום כי הודה בזכות

הרכב הדיינים בבית הדין הרבני נדרש להכריע כיצד ניתן להתייחס לתמלוגים אלו משפטית: על פי הדין האזרחי וההלכה היהודית, קבעו הדיינים כי המוניטין והיכולת הכלכלית העתידית של אדם – אף שהם פרי שנות נישואין – אינם חלק מ"הרכוש" המתחלק אוטומטית בין בני זוג בעת גירושין. מוניטין אישי, על פי ההסבר, מהווה ערך לא מוחשי ואינו נכס במובן הרגיל: איננו ניתן לחלוקה, סחירותו מוגבלת, והוא פרי כשרונו האישי של האדם.

• הדיינים הדגישו כי בימינו, בהשוואה לעבר, התרומה הביתית אינה דורשת עוד מאמץ מיוחד ("אין צורך לכבס בנהר או לקבץ עצים"), ולכן קשה לטעון שמאמצי אחד מהצדדים לבדו אפשרו את צבירת המוניטין של האחר.

עם זאת, במקרה המסוים, יצר הבעל בעצמו התחייבות משפטית: בתצהיר בפני הדיינים הודה בפה מלא כי האישה זכאית לרבע מהתמלוגים שנצברו בתקופת הנישואין. הדיינים הסבירו כי כאשר צד להליך מודה בזכות הצד השני, יש בכך כדי ליצור מחויבות משפטית, גם אם לא הייתה התחייבות כזאת על פי דין – ומכאן שאין לו דרך לחזור בו מההתחייבות לאחר מכן.

שיקולי בית הדין והמשמעות הכללית

לסיכום, פסק הדין מבחין בין שני היבטים: ראשית, כי לא קיימת חובה משפטית לחלק תמלוגים או נכסי מוניטין בין בני זוג, ושנית, כי כאשר צד להליך מאשר מפורשות את זכויות הצד שכנגד – יהיה מחויב בכך. מדובר בשאלה שמעסיקה לא מעט בני זוג ביציאה מגירושין, במיוחד במצבים בהם אחד מהם רכש מעמד או שם בזכות כישוריו הייחודיים.

• המקרה ממחיש את חשיבות הייעוץ המשפטי טרם כניסה להסכמות הנוגעות לממון ולזכויות כלכליות, גם כאשר אין ודאות משפטית ברורה.

הדיינים ציינו כי המתווה שנקבע חל על התקופה שנמשכה מהנישואין ועד למועד הפרידה, והחוב תואם את עמדות הבעל עצמו כפי שהובאו בפני בית הדין.

סיכום

הפסיקה מעידה כי בית הדין הרבני מוכן להפעיל שיקול דעת רחב ולא להחיל אוטומטית חובת חלוקה על זכויות בלתי מוחשיות. אולם במקרה זה, הצהרה של צד אחד בהליך – גם אם אינה מחויבת בחוק – הפכה למחייבת כלפיו, והאישה תקבל את חלקה. המקרה ממחיש את המורכבות הרבה בחלוקת נכסים ייחודיים כמו תמלוגים, ומדגיש את חשיבות ההיוועצות בעורך דין מנוסה במצבים של פירוק שותפות משפחתית וכלכלית.