למרות שהיא פתחה את תיק הגירושין: בית הדין הרבני הגדול חייב כתובה של 600 אלף שקל בשל קביעת אלימות קשה

בית הדין הרבני הגדול קיבל לאחרונה ערעור של אישה והורה לחייב את בעלה לשעבר בתשלום כתובה על סך 600 אלף שקל. בכך ביטל ההרכב את פסק דינו של בית הדין האזורי, שהעמיד את הסכום על 30 אלף שקל בלבד. דייני הערעור קבעו כי מכלול הראיות מלמד על אלימות ממושכת כלפי האישה, וכי בנסיבות אלו יש לראות בבעל כמי שגרם לפירוק הנישואין, גם אם התביעה לגירושין הוגשה על ידי האישה. מדובר בהחלטה בעלת משקל ציבורי ומשפטי, המחדדת את עקרון האחריות לפירוק התא המשפחתי ואת החובה להתמודד ברצינות עם טענות לאלימות בתוך המשפחה.

הרקע: נישואין ממושכים וכתובה גבוהה במיוחד

הצדדים היו נשואים קרוב לשלושה עשורים ולהם חמישה ילדים. במעמד החתונה חתם הבעל על כתובה בסכום ניכר, שהוערך במונחים של היום בכמיליון שקלים ואף למעלה מכך. עם השנים התדרדרו היחסים; האישה טענה כי שגרת הנישואין שלה הפכה למאבק יומיומי בשל אלימות מילולית ופיזית שלטענתה הופנתה כלפיה מצד בן הזוג. בעקבות כך פתחה בהליכים בפני בית הדין הרבני וביקשה להתגרש ולממש את זכותה לכתובה.

הליך הגירושין עצמו הושלם כבר בשנה שעברה, והצדדים התגרשו כדין. הסוגיה שנותרה במחלוקת הייתה שיעור הכתובה ותוספת הכתובה, כלומר: מהו הסכום שעל הבעל לשלם לאשתו לשעבר במסגרת ההתחייבות ההלכתית והחוזית שנטל על עצמו בעת הנישואין. כתובה היא מסמך התחייבות מסורתי שבא להבטיח את זכויותיה הכלכליות של האישה בעת פירוד. בבתי הדין הרבניים היא נאכפת כחיוב מחייב, בכפוף לנסיבות ולמחלוקות עובדתיות.

פסק הדין האזורי: דחיית גרסת האלימות ופיצוי מינורי

בית הדין האזורי דחה את עיקר טענות האישה לאלימות וקבע כי לא הוכחה תשתית מספקת שתצדיק מימוש מלא של הכתובה. נוכח הכחשות הבעל, ונוכח הפרשנות שהעניק ההרכב המקומי למסמכים שהוגשו, הועמד הסכום על כ-2% מהכתובה המקורית בלבד – 30 אלף שקל. ההנמקה נשענה גם על הטענה שלפיה האישה היא זו שפתחה בהליכי הגירושין, ולכן לשיטת בית הדין האזורי יש בכך כדי לפגוע בזכותה לכתובה.

הכרעה זו הובילה את האישה להגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בערעורה טענה כי פסק הדין האזורי התעלם מראיות חיצוניות מהותיות, וכי ההרכב לא ייחס משקל מספק למסמכים רפואיים ולטיפול המקצועי שקיבלה על רקע אירועי אלימות. בנוסף, נטען כי בהליך האזורי לא נערכה חקירה נגדית על חלק מן האירועים הקשים שתיארה, ובכך נותרו גרסאותיה ללא הפרכה ממשית.

הערעור: בחינה מחדש של המסכת העובדתית

הרכב בית הדין הרבני הגדול – בראשות נשיא בית הדין ודיינים נוספים – קיבל את הערעור פה אחד. ההרכב ציין כי ענייני אלימות בתוך התא המשפחתי מחייבים רגישות משפטית ובחינה קפדנית של הראיות, לרבות ראיות שאינן תוצר של הליך פלילי. לשיטת ההרכב, אין הכרח בהרשעה פלילית כדי לקבוע כי התקיימה אלימות המצדיקה חיוב בכתובה, וניתן להסתמך על מסמכים רפואיים, רישומי טיפול ושאר אינדיקציות אובייקטיביות.

בפסק הדין צוין כי לנוכח המסמכים שהוצגו – תיעוד רפואי מהיחידה לרפואה דחופה בבית חולים במרכז הארץ, בו נרשמו חבלות שהתיישבו עם תיאור דחיפה ותקיפה, ואישור מגורמי טיפול וייעוץ המתמחים באלימות במשפחה, ממנו עלה כי האישה קיבלה ליווי מקצועי במשך תקופה – עולה תמונה קוהרנטית של אלימות מתמשכת. ההרכב הדגיש כי מסמכים אלה לא נסתרו, וכי הימנעות מחקירה נגדית ביחס לחלק מהאירועים שתוארו מחזקת, בנסיבות העניין, את מהימנות הגרסה.

מי גרם לפירוק הנישואין – ומה המשמעות לכתובה

אחת הסוגיות המוכרות בדיני כתובה היא השאלה למי מייחסים את קריסת הקשר. ההרכב הבהיר כי אין די בשאלה הפורמלית מי פתח את ההליך; העיקר הוא בחינת מקור הפירוד. כאשר מתברר כי התנהגות הבעל היא שהביאה לניתוק, רשאית האישה להגיש תביעת גירושין מבלי שתיפגע זכותה לממש את כתובתה ותוספת כתובתה. קביעה זו מתיישבת עם עקרונות כלליים של דיני משפחה בדגש על אחריות התנהגותית, ועם תכלית הכתובה כבטוחה כלכלית לאישה.

על יסוד עיקרון זה ובהסתמך על הראיות, קבע בית הדין הרבני הגדול כי הבעל לשעבר הוא הגורם האחראי לפירוק הנישואין. בהתאם, בוטל פסק הדין האזורי במלואו במרכיב הכתובה, והסכום הועמד על 600 אלף שקל – פי 20 מהסכום שנקבע קודם לכן. ההרכב ציין כי התוצאה מאזנת בין סכום הכתובה המקורי, שהיה גבוה במיוחד, לבין מכלול השיקולים הנורמטיביים והראייתיים שהוצגו לפניו.

המשמעות המעשית: נטל ההוכחה, ראיות חיצוניות והליך הוגן

הכרעת בית הדין מדגישה מספר נקודות מפתח: ראשית, טענות לאלימות אינן נמדדות רק לפי הודאות או הרשעות פליליות. מסמכים רפואיים, התרשמויות מקצועיות של גורמי טיפול, ותיעוד עקבי לאורך זמן עשויים להוות תשתית מספקת לקבלת גרסת נפגעת אלימות במסגרת הליך אזרחי-דתי כמו תביעת כתובה. שנית, להליך ההוגן יש משקל: כאשר צד נמנע מלחקר טענה מהותית שהועלתה נגדו, הדבר יכול לחזק את גרסת היריב.

שלישית, ההבחנה בין פתיחת תיק הגירושין לבין אחריות לפירוק הנישואין היא מהותית. בתי הדין בוחנים את נסיבות החיים המשותפים ואת ההתנהגות בפועל. אם מתברר שמקור הקרע נעוץ באלימות או בהתעמרות, ייתכן שהאישה תהיה זכאית לממש את הכתובה גם אם היא זו שהגישה את התביעה. כך נשמרת נקודת האיזון בין אוטונומיה של הצדדים לבין החובה להגן על מי שנפגע במסגרת התא המשפחתי.

הסבר קצר: מהי כתובה וכיצד נקבע גובהה

כתובה היא התחייבות כספית של הבעל כלפי אשתו הנרשמת במסמך הנישואין. מטרתה להבטיח את זכויות האישה במקרה של פירוד או גירושין, ולהוות רשת ביטחון כלכלית. לצד הסכום הבסיסי, נהוג לעיתים לרשום תוספת כתובה, המגלמת רצון להעמיק את ההתחייבות. בבוא בית הדין להכריע בגובה הכתובה לתשלום, הוא בוחן את לשון המסמך, את נסיבות חיי הנישואין, את ההפרות הנטענות ואת מכלול הראיות. אין מדובר בנוסחה קשיחה, אלא בהפעלת שיקול דעת שיפוטי המשלב עקרונות הלכתיים ושיקולים ראייתיים.

לקחים ותובנות לנפגעות ולנפגעים

• תיעוד רפואי הוא נכס ראייתי חשוב. פנייה מוקדמת לחדר מיון או לרופא משפחה ותיעוד הפגיעה יכולים לסייע בהמשך ההליך.
• ליווי מקצועי של גורמי טיפול, כגון תחנות רווחה, מרכזי סיוע או טיפול פסיכולוגי, עשוי לחזק את התמונה הראייתית.
• ייעוץ משפטי מוקדם מסייע בבניית אסטרטגיה נכונה: איסוף מסמכים, הכנת תצהירים והתמודדות עם חקירות נגדיות.
• במקרים של סכנה או איומים, יש לשקול פנייה לערכאות מתאימות לשם קבלת צווי הגנה – הליך אזרחי שמטרתו להגן על שלמות הגוף והנפש.
• עקביות בגרסה לאורך זמן, ושיתוף פעולה עם הגורמים המטפלים והמשפטיים, תורמים לביסוס הטענות.

מה הלאה: השפעה אפשרית על פסיקות עתידיות

פסק הדין משתלב במגמה של הקפדה על בחינת ראיות חוץ-פליליות במחלוקות הנוגעות לאלימות במשפחה, והדגשה כי בתי הדין אינם מסתפקים בהתרשמות כללית. הוא עשוי להשפיע על תיקים נוספים בהם מתעוררת השאלה האם אישה שאינה מוותרת על זכויותיה ומבקשת להתגרש מאבדת את כתובתה. ההרכב הבהיר כי המוקד צריך להיות נסיבות הפירוד, ולא זהות התובע הפורמלי.

לצד זאת, יש לזכור כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. לא כל טענה לאלימות תוביל למימוש מלא של כתובה, ולא כל כתובה גבוהה תאכף במלואה. השילוב בין משקל הראיות, מהימנות העדים, והיקף הנזק שנגרם בפועל, ימשיך להנחות את הערכאות בבואן לקבוע את תוצאות הפירוד.

בסיכומו של דבר, בית הדין הרבני הגדול קבע כי האישה זכאית לסכום של 600 אלף שקל, במקום 30 אלף שקל שנפסקו לה תחילה. בכך שלח מסר ברור: במחלוקת על כתובה, השאלה המרכזית היא מי גרם למערכת הזוגית להתפרק, ובעת קיום תשתית ראייתית לאלימות – הזכות למימוש הכתובה עומדת בעינה, גם אם האישה הייתה זו שפתחה בהליכי הגירושין.