"לא הוכחה כוונת שיתוף": נדחתה תביעת גבר לחלוקה בדירת גרושתו לשעבר

האם בן זוג רשאי לדרוש מחצית מדירת בת זוגו לשעבר, בעקבות שנים של חיים משותפים ושיפוצים שביצע לכאורה? פסק דין חדש מבית המשפט לענייני משפחה משיב על שאלה זו, וקובע גבולות ברורים לגבי מהי כוונת שיתוף והאם יש להחילה אוטומטית על נכסים מסוימים.

הרקע: רכישת דירה במסגרת גירושין קודמים

הפרשה עוסקת בבני זוג אשר ניהלו מערכת יחסים בשני שלבים משמעותיים: ראשית, כזוג שהכיר כאשר האישה עוד הייתה נשואה לאחר; ובהמשך, כמקיימי זוגיות ממוסדת של נישואין וגידול ילדה משותפת. במהלך הליכי גירושיה הקודמים, רכשה האישה את דירת המגורים מהבעל לשעבר – כלומר, הרכישה נעשתה על שמה בלבד ובמסגרת הסדר הגירושין.

בשלב מאוחר יותר, לאחר מספר שנות מגורים משותפים ונישואין, התדרדרו היחסים בין בני הזוג, והתביעה אשר נדונה בבית המשפט נסובה סביב השאלה: האם בן הזוג החדש זכאי, לאחר הפרידה, למחצית מהדירה על סמך חיי השיתוף ומעורבותו בתחזוקה ובשיפוצים שבוצעו בנכס?

• הגבר טען לשותפות ברכישת הדירה ודרש זכויות כאילו היה אחד מבעליה.
• האישה הדגישה שהדירה נרכשה בהסדר גירושין מבעלה הקודם והיא שייכת רק לה.

גרסאות הצדדים – כמה זמן התקיים "שיתוף"?

לטענת הגבר, מערכת היחסים בינו לבין האישה החלה כבר בשנת 2005, שלוש שנים לפני סיום נישואיה הקודמים. לדבריו, השניים חיו יחד במשך עשור וחצי, תחילה כידועים בציבור ואחר כך כבני זוג נשואים. ההיכרות העמיקה לאחר לידת בתם המשותפת, אז עברו לחיות יחד תחת קורת גג אחת – תחילה בדירתה של האישה, ולאחר מכן תחת חוזה נישואין פורמלי.

עמדתו העיקרית בפני בית המשפט הייתה כי רישום הדירה על שם האישה אינו שולל ממנו מחצית מהנכס. לטענתו, הוציא ממון רב בשיפוצים מהותיים, שהעלו את שווי הדירה באופן משמעותי, מה שמעיד – לשיטתו – על כוונה ברורה לשותפות ספציפית בנכס.

לעומת זאת, גרסתה של האישה הייתה שונה מהותית. היא טענה כי תקופת השיתוף הרלוונטית הינה שלוש שנים בלבד, ורק מהרגע שעברו לגור יחד בדירה ועד לסיום מערכת היחסים הזוגית. בנוסף, לדבריה, לא התקיים "שיתוף מלא" בניהול משק הבית, וכי הצהרות הגבר לגבי תרומתו הכספית לשיפוצים מוגזמות ולמעשה אינו זכאי לכל חלק בדירה, מאחר שהיא נרכשה מכספה בלבד – כנכס חיצוני שאינו חלק מהרכוש המשותף.

• המושג המשפטי "נכס חיצוני" מתייחס לרכוש שנרכש על ידי אחד הצדדים לפני הנישואין או במהות אישית, ואינו נכנס אוטומטית לאיזון משאבים בין בני זוג.

החלטת בית המשפט: בחינה קפדנית של הראיות

בית המשפט בחן בקפדנות את טענות שני הצדדים ואת הראיות שהוצגו. השופט לא השתכנע כי התקיימה בין בני הזוג מערכת של "ידועים בציבור" טרם מגוריהם המשותפים, ואף פסק כי בשנים שלפני המעבר לדירת האישה לא היה יסוד משפטי להחיל עליהם את "הלכת השיתוף" – הלכה הקובעת כי בני זוג הרואים עצמם כמשפחה, עשויים לחלוק בזכויות רכושיות.

הפסיקה הדגישה: בתקופה שקדמה למגורים המשותפים הקשר היה רומנטי בלבד, ולא ניהול משק בית משותף. כמו כן, בחינת כוונות השיתוף מצריכה הוכחה לרצון לחלוק בנכסים המרכזיים, ובמקרה זה לא הובאה ראיה לכך מהאישה.

משמעותית היא עדות אביה של האישה, אשר סיפר כי כשהעלה מול בן הזוג את הנושא, הלה דחה מכל וכל את הטענה לשותפות בדירה, באומרו – "זו הדירה שלה". נימוק זה מהווה חיזוק לעמדת האישה ולפיה לא נועדה הדירה לחלוקה.

שיפוץ דירה – לא תמיד מצדיק שותפות

הגבר ביקש להסתמך על שיפוצים שביצע לכאורה כדי לבסס את תביעתו. אך במהלך החקירה הנגדית, הצטמצמה גרסתו באשר להיקף ההשקעות שביצע באופן ניכר. בית המשפט קבע כי לא הוכח שנעשתה השקעה משמעותית; מדובר לכל היותר בסיוע לפעולות תחזוקה שגרתיות, שכמותן מצופה מבן זוג במשפחה, אך אין בהן כדי להעניק זכויות קנייניות.

• פירוש המונח "כוונת שיתוף" – כדי שבן זוג יזכה לחלק בנכס שלא נרשם על שמו, עליו להוכיח שמדובר היה ברכוש שהייתה לגביו כוונה ברורה לשיתוף, בין אם במהלך החיים ובין אם על ידי מעשים ואמירות.
• בתיק זה, היעדר כוונה מוכחת, לצד חשיבות הראיות, הוביל לדחיית התביעה לחלוטין.

ההשלכות הכספיות ודחיית התביעה

בסופו של יום, בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי הגבר אינו זכאי למחצית מהדירה, ואף חייב אותו לשלם לגרושתו לשעבר הוצאות משפט בסכום משמעותי. הפסיקה משקפת את החובה לנהוג ביושר בהצגת טענות בדבר שיתוף, ומחדדת את משקל הראיות הנדרשות כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני.

פסק הדין עשוי להוות תמרור לבני זוג המתגרשים, להיזהר מהנחות יסוד לפיהן כל רכוש מחולק שווה בשווה. המפתח טמון בנסיבות הרכישה, אופי מערכות היחסים, וניהול המשק הכלכלי לאורך השנים.

• הפסיקה מלמדת: רק כוונת שיתוף מוכחת, הנתמכת בעדויות ברורות או מסמכים, תאפשר חלוקת נכסים מסוג זה.
• עזרה בתחזוקה יום-יומית אינה מזכה בזכויות קניין אמיתיות בדירה שנרכשה אישית על ידי אחד בני הזוג.

לסיכום, פסק הדין אינו מותיר מקום לספק – בנכסים אישיים שנרכשו לפני או במהלך גירושין קודמים, אין להניח שותפות נובעת מעצם החיים המשותפים, ללא ראיה ברורה לכוונת שיתוף מצד בעל הנכס.