"חוזה גרושין לאין קץ": בוטל הסכם ממון שחייב גבר לממן את אשתו לשעבר לצמיתות

בית המשפט לענייני משפחה באזור הצפון הכריע לאחרונה באחת מהחלטותיו המדוברות, כאשר ביטל הסכם ממון שחתמו בני זוג לשעבר, זאת מאחר שנמצא כי הוא יצר עבור הגבר מחויבות כלכלית לרעה – וללא גבול זמן כלשהו – כלפי גרושתו.

הרקע לקשר ולהסכם

הסיפור מתחיל בשנות ה־90, כאשר בן זוג ישראלי פגש את רעייתו האנגלייה מעבר לים. השניים נישאו תחילה בחו"ל, ומאוחר יותר בחרו למסד את הקשר שוב בישראל, במסלול דתי לפי כללי הדת היהודית. במשך השנים התגוררו באזור הצפון וגידלו שם את ילדיהם.

בחלוף השנים, הידרדרו היחסים בין בני הזוג. על מנת להסדיר את ההפרדה הנדרשת ולמנוע מחלוקות עתידיות, חתם הזוג על הסכם ממון בשנת 2015. ההסכם עבר אישור פורמלי בבית המשפט, ונידונו בו זכויותיהם הכלכליות של השניים – ובפרט חיובי המזונות ומגורים לאחר הפרידה.

הוראות חריגות לטובת האישה

ההסכם כלל שורה של תנאים יוצאי דופן. כך למשל, נקבע שהגבר יידרש לשלם לאשתו סכומי כסף גבוהים – תחילה 13,000 שקלים לחודש, לאחר תקופה 8,000 שקלים, ובהמשך – עד הגיע אחד מהצדדים לסיום חייו – 6,500 שקלים לחודש. מעבר לכך, הוסכם כי האישה תתגורר ללא עלות בדירה המשותפת עד מכירתה, ואף מונתה כמוטבת בפוליסת ביטוח חיים שהחזיק האיש – עד הגיעו לגיל 71.

הפיצוי החד-צדדי והחיובים המתמשכים עוררו קושי במימוש אורח חיים עצמאי מצד האיש, במיוחד לאור העובדה שהאנשים כבר לא חיו יחדיו. הוא טען שלא מצא לעצמו מקום מגורים הולם, ונאלץ לישון במשרד ולהתקלח בחדרי כושר ציבוריים – בעודו נושא עדיין בתשלומי המשכנתה על הבית.

התביעה לביטול ההסכם

לאחר חמש שנים מגירושי בני הזוג, פנה האיש לבית המשפט ודרש לבטל את ההסכם. הוא טען כי חתם עליו בשל עושק – מצב שבו צד אחד מנצל את חולשתו של האחר – ואף הוטעה לגביו. לטענתו, מסיבה זו הסכם הממון אינו תקף ויש להחזיר את המצב לקדמותו.

האישה, מנגד, טענה כי בעלה לשעבר פעל בשיקול דעת מלא כאשר הסכים לכל סעיפי ההסכם. לדבריה, מדובר באדם בעל ניסיון החיים והבנה משפטית, ולכן לא הייתה הטעיה או כפייה על החתימה. היא דרשה להותיר את ההסכם כפי שהוא ולדחות את התביעה.

עמדת בית המשפט

לאחר שהתעמקה בנסיבות, מצאה השופטת כי מאזן ההסכם הופר מהותית נגד האיש. לדבריה, הסעיפים שחייבו אותו לתמיכה כלכלית לכל חייו, וללא כל מגבלת זמן, אינם משקפים את רצון הצדדים בעת החתימה. השופטת הסבירה כי המטרה המרכזית של ההסכם הייתה לאפשר לאישה פרק זמן סביר להסתגל לשינויים הכלכליים שנגרמו כתוצאה מהגירושין – אך לא לתמוך בה ללא סוף.

הדגש במשפט עמד על מושג "אומד דעת הצדדים" – כלומר, עקרון פרשני לבחון מה התכוונו החותמים בהסכם. מהעדויות והשיקולים עלה כי האיש לא יועד לשמש מקור פרנסה קבוע לגרושתו. זאת, בייחוד מאחר שכבר כיום היא עסוקה בשוק העבודה, גם אם אינה ממצה עדיין את כישוריה במלואם.

השופטת קבעה כי פרשנות מחמירה של ההסכם – המחייבת אדם לתחזק את גרושתו לאורך חייו – איננה סבירה, והיא תוצאת ניצול לרעה של מצבו על ידי הצד השני. על כן, פסיקה על ביטול הסעיפים הבעייתיים בהסכם התקבלה, כאשר תקופת תמיכה כלכלית שנמשכה מעל שלוש שנים מיום הגירושין נחשבת מספקת לשם הסתגלות האישה למצב החדש.

השלכות והערות משפטיות

הפסיקה מזכירה כי דיני הסכמים – ובייחוד דיני משפחה – מחייבים איזון בין זכויות הצדדים ורוחב הלב ביישום הצדק. כשבאים לבחון חוזים בין בני זוג, על בית המשפט לוודא שלא מתקיים חוסר תום לב, כלומר פעולה שלא בתום כוונה ולאיזון הוגן, או עושק – כאשר צד אחד מנצל את מצוקתו או חוסר ידיעתו של הצד השני.

בהקשר זה, המקרה מדגים כיצד גם הסכם שאושר כדין אינו חסין מביקורת שיפוטית, ואף עלול להתבטל אם נמצא כי התקיים עיוות מהותי בזכויות וחובות הצדדים.

בית המשפט חייב את האישה לשפות את האיש בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 42,500 שקלים.

• החלטות בעניין הסכמי ממון משמשות דוגמה לחשיבות הליך שקול ומודע לפני חתימה.
• בתי המשפט ימשיכו לבחון האם התקיימו עקרונות של תום לב ושוויון בחוזים בין בני זוג לשעבר.
• פרשנות הסכמי גירושין תלויה לא רק בלשון ההסכם, אלא גם בנסיבות שנלוות לו ובעמדת הצדדים.

לסיכום, פסק הדין מעיד על מגמה של גמישות פרשנית בבחינת הסכמי ממון, ועל חשיבות ההגנה על זכויות שני הצדדים גם לאחר פירוק התא המשפחתי. חשוב שכל צד המעורב בהסכמים מסוג זה יפעל בזהירות ובליווי ייעוץ משפטי מתאים.