הבעל הוביל לגירושים – אך לא חויב בתשלום כתובה בבית הדין הרבני

מקרה גירושים יוצא דופן הגיע לאחרונה לדיון בבית הדין הרבני הגבוה, אשר עמד בפני השאלה: האם האישה זכאית לתשלום כתובה לאחר שמערכת הנישואין התפרקה כתוצאה מהתנהלות בעייתית של הבעל?

מערכת יחסים מעורערת ומריבות מתמשכות

בני זוג מאזור המרכז ניהלו במשך שנים מערכת יחסים רוויית מתחים. האישה טענה כי בתקופה ארוכה הבעל נמנע מלדאוג לצרכים בסיסיים של המשפחה, ובין היתר התעלם מליקויים בבית – דוגמת חדר אמבטיה מקולקל, אשר אילץ אותה ואת ילדיהם להסתפק ברחצה בגיגית באופן יומיומי.

• האישה ייחסה את הריחוק ואת פירוק החבילה למעשי הבעל.
• לטענתה, התנהגותו אבסורדית וחסרת התחשבות יצרה עוגמת נפש רבה.

לדבריה, לא רק ההתעלמות מהקושי פגעה אלא גם המסר לפיו "את תלויה בי, ואני הוא הקובע". עם הזמן, המריבות הפכו תכופות והתקשורת בין הצדדים התפרקה לחלוטין.

הליך משפטי: דרישה לתשלום כתובה

לאחר שהצדדים הגיעו לפרידה מוחלטת, פתחה האישה בהליך לקבלת הכתובה – מסמך ממוני שבו מתחייב הבעל לשלם לאשתו סכום שנקבע מראש, במקרה של גירושים. האישה טענה שאת עיקר היוזמה לפרידה הביא עמו הבעל, ולכן היא זכאית לדרישתה הממונית.

בפסק דינו, בית הדין הרבני האזורי בחן לעומק את מערכת היחסים, את הנסיבות שהובילו לסיום הנישואין ואת אחריות כל אחד מהצדדים.

• הדיינים התרשמו כי במהלך שנות הנישואין התגלעו מחלוקות קשות.
• לדבריהם, המריבות והקללות בין בני הזוג הפכו לדבר שבשגרה.

חוסר התחשבות ומורכבות הדדית

במסגרת הבדיקה, צפו הדיינים במקרים המלמדים על חוסר התחשבות מצד הבעל – ובמיוחד לנוכח העיכוב בתיקון חדר הרחצה, אשר הסב קושי לא קונבנציונלי לאישה ולילדים.

• בית הדין ציין כי ייתכן והבעל השתמש במקרי התנהלות אלו בניסיון לבסס את כוחו בבית.
• עם זאת, נקבע כי הקללות שהטיחה האישה כלפיו לא הגיעו בחלל ריק, אלא היו תגובה למריבות ולצער עמוק.

לאורך השנים, ניסיונות השלום בין בני הזוג כשלו, ותהליך הפרידה התגלגל כאשר שניהם גילו עייפות מהתסכול והעימותים.

בחינת עמדות הצדדים: מי באמת רצה בגירושים?

כחלק מההליך המשפטי, טענה האישה כי הבעל הוא זה שיזם את הליך הגירושין, ולכן אין הצדקה לשלול את זכאותה לכתובה. מאידך, הבעל טען להפך – שלמעשה האישה הייתה זו שהתעקשה על פרידה ושבמהלך השנים השקיע במערכת הזוגית ואף סייע לאשתו בלימודיה.

• במהלך התצהירים והפרוטוקולים, התברר כי אף שהבעל הגיש את התביעה, הוא לא היה נחרץ או נלהב להתגרש.
• בעוד שהבעל הפנה אצבע מאשימה כלפי האישה על כך שהובילה את הפרידה, האישה מצידה הצביעה על נקודות חולשה בהתנהלותו.

מפסק אותו דגש: גירושין בהסכמה הדדית

בחינה של עמדות הצדדים הבהירה לבית הדין כי מדובר בתהליך בו שני הצדדים, בסופו של דבר, לא חפצו בהמשך הקשר. לא היו עוד רצון או כוונה לשמר את הנישואין, ועל כן, כך קבעו הרבנים הדיינים, אין מקום להכריע בשאלת האשמה.

• ההגדרה המשפטית אליה הגיעו הדיינים היא כי מדובר ב"מורדים זה בזה" – כלומר שני בני זוג אשר לא חפצים עוד זה בזה, כל אחד משיקוליו.
• במקרים אלו, קיימת פרשנות הלכתית שלפיה נשלל הזכות לכתובה.

ההליך המשפטי הראה בבירור: גם אם התנהלות הבעל הייתה בעייתית, לא ניתן לקבוע בוודאות שמדובר בצד האשם הבלעדי או המרכזי לפרידה, שכן האישה אף היא לא ביקשה עוד לחיות עמו.

המשמעות המשפטית ומשפטי סיום

הכתובה, שהיא הבטחה ממונית הנכתבת בעת הנישואין ביהדות, משמשת כמנוף כלכלי להבטיח ביטחונה של האישה במקרה של פירוק הנישואין. עם זאת, הדין מאפשר לשלול אותה כאשר מוכח ששני הצדדים לא רצו בהמשך. כפי שקבעו הדיינים, הדגש היה על ההסכמה לפרידה, ולא על הפגמים בהתנהלות של הבעל בלבד.

• לא נקבעו הוצאות משפט.
• שמות הצדדים נשמרו חסויים בהתאם לכללי הפרטיות.

לסיכום, קבע בית הדין הרבני כי בהיעדר רצון הדדי להמשיך בחיי הנישואין – לא מגיעה כתובה לאישה, גם כשצוינה התנהלות פוגענית מצד הבעל. פסק הדין מדגיש את הציפייה להתנהלות הוגנת בין בני זוג ואת חשיבות הנכונות לשיקום הקשר לפני קבלת החלטות סופיות.

סיכום

הפסיקה הנוכחית ממחישה את המורכבות המלווה תהליכי גירושין בישראל, ואת הגישות המאזנות בין זכויות הצדדים לבין נסיבות אישיות ומשפחתיות המובילות לסיום הקשר. כל מקרה נבחן לגופו, תוך שקילת כל העובדות והראיות שהוצגו.