בית המשפט קבע: המגרש הועבר לבן בנאמנות בלבד – האב נותר הבעלים

בפסק דין עקרוני שניתן לאחרונה, הכריע בית המשפט לענייני משפחה בסכסוך מורכב, במסגרתו איש עסקים מוכר רשם מגרש יקר ערך על שם בנו. עם השנים, היחסים בין האב לבנו הידרדרו, והבן השמיע כלפיו איומים חמורים. אף כי הנכס נרשם במסמכי המקרקעין על שם הבן, קבע בית המשפט כי הבעלות שייכת אך ורק לאב – והבן חויב להשיב את זכויותיו.

העברת נכס – הסכמה או נאמנות?

הסיפור החל כאשר איש עסקים ותיק רכש מגרש בשווי עשרות מיליוני שקלים. ללא הסבר מיידי, הוא בחר לרשום את המגרש בטאבו (רישום הנכסים המקרקעיים בישראל) על שם בנו, הסובל מנכות מוכרת וקשיים נפשיים. במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם המגרש ניתן לבן במתנה גמורה, או שמא הבן שימש "נאמן" בלבד – כלומר, החזיק בנכס עבור אביו מבלי לקבל בעלות ממשית.

נאמן, לפי הדין, הוא מי שמחזיק בנכס עבור אחר, בלי שהוא עצמו נחשב בעל הנכס בזכות מלאה, אלא רק בשם ועל פי הנחיית בעל הנכס האמיתי.

הידרדרות היחסים בבית

עם השנים, התדרדרו היחסים בין השניים. תיעוד שהוצג בפני השופטת כלל אמירות חריפות מאוד של הבן לאביו ואף לאמו, בהן איים להסב להם נזק ופגע פיזי. טענות אלו, שכללו בין היתר איומים חד משמעיים ואף קללות, נבחנה היטב על ידי בית המשפט במסגרת ההליך.

האב טען כי העברת הנכס על שם בנו הייתה "למראית עין" בלבד – כלומר, רק למראית עין כלפי חוץ, ללא כוונה אמיתית להעניק מתנה. לשיטתו, הוא המשיך לראות בעצמו את הבעלים של המגרש, והבן שימש כמעין "צינור" להעברת הרישום, בעיקר מסיבות פנימיות במשפחה.

טענות הצדדים

הבן טען בבית המשפט כי אביו העניק לו מתנה גמורה – כלומר, הקנה לו בעלות מלאה שאינה ניתנת להחזרה. עוד טען כי הרישום נועד להבטיח את עתידו הכלכלי ולתת מענה למצבו הרפואי, ואביו הסכים לכך ביודעין.

האב (ולאחר פטירתו, האם כיורשת) הגיש תביעה לבית המשפט בינואר 2021, בה ביקש להצהיר כי הוא בעל הנכס האמיתי. הוא הדגיש כי לא הייתה כל הסכמה למתנה מצד בני המשפחה, וכי מדובר במהלך שנעשה מתוך הבנה פנימית במשפחה כי הבן ישמש "שליח" בלבד.

שיקולי בית המשפט בהחלטה

בפסק הדין תואר כי מדובר באחד הסכסוכים המורכבים והעצובים שנדונו בפני בית המשפט. השופטת בחנה לעומק את מערכת היחסים העכורה, את הרקע והנסיבות להחלטה לרשום את הנכס על שם הבן, ואת אופי האינטראקציה ביניהם לאורך השנים. פסק הדין הסתמך על כך שמלוא הסכום ששולם בעבור המגרש יצא מכיסו של האב, אשר ניהל גם את כל התהליך – בעוד הבן לא היה מעורב ממש ברכישה או בניהול המגרש בפועל.

• הבן פעל ברישום המגרש באופן פורמלי בלבד, ללא כל מעורבות – פרט לחתימות נדרשות בלבד.
• היו עדויות וראיות, כגון אמירות חוזרות ונשנות של הבן עצמו, לפיהן המגרש שייך לאב, על אף הרישום על שמו.
• בית המשפט הדגיש כי נטל ההוכחה במקרים בהם מבוקש "לשבור" רישום טאבו – כלומר, לערער על בעלות רשמית – הוא נטל כבד במיוחד.

מעמד הרישום בטאבו

הרישום בטאבו מהווה בדרך כלל ראיה חזקה מאוד לבעלות. יחד עם זאת, במקרים יוצאי דופן בהם מתברר שהרישום לא משקף מציאות אמיתית – לדוגמה, כשהנכס נרשם בנאמנות – ניתן להכיר בבעלות האמיתית של מי שמימן את הרכישה או התכוון להישאר הבעלים בפועל.

בפסק הדין הודגש כי גם אילו הייתה מדובר במתנה – התנהלות הבן כלפי הוריו הייתה עלולה להצדיק את ביטולה, לאור עקרונות של הגינות וצדק בדיני משפחה.

תוצאות ההליך והשלכותיו

בתום הדיון, קבעה השופטת כי המגרש נרשם על שם הבן בנאמנות בלבד, ולא כמתנה מוחלטת. לאור פטירת האב במהלך ההליך, נכנסה האם בנעליו כיורשת, ועכשיו היא נחשבת לבעלת הזכויות בנכס. הבן חויב גם לשלם לאמו הוצאות משפט בסך 100,000 שקלים, בסימן לכך שבית המשפט ראה בהתנהלותו כלפי ההורים חוצפה וחוסר תום לב.

סיכום

פסק דין זה מחדד סוגיות חשובות בתחום דיני המשפחה והמקרקעין, ובראשן: כוחו של רישום בטאבו, משמעות הנאמנות והדרך שבה בתי המשפט בוחנים כוונת הצדדים כאשר מדובר בהעברת נכס יקר בתוך המשפחה. הוא ממחיש שוב עד כמה חשוב לקבל ייעוץ משפטי לפני ביצוע פעולות מרחיקות לכת הקשורות להעברתם של מקרקעין בין בני משפחה, גם כאשר נדמה שההסכמות ברורות מראש. לבסוף, השופטת הדגישה כי לצד האמור, כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו הייחודיות ומתוך מטרה להגיע לצדק אמיתי עבור הצדדים המעורבים.