בית המשפט הורה: תשלום של כחצי מיליון שקל לגרושה – למרות הפרדה רכושית

בית המשפט לענייני משפחה במחוז המרכז קיבל לאחרונה תביעת אכיפה והורה לגבר לשלם לגרושתו יתרה של מאות אלפי שקלים, על אף שבני הזוג קיימו לאורך חייהם המשותפים הסדר של הפרדה רכושית מכוח הסכם ממון. בהחלטה נקבע כי הסכם הגירושים, שבו התחייב הגבר לשלם לגרושה סכום כולל של כחצי מיליון שקל, נחתם מרצון ומודעות, ולא הוכח כי הושג בכפייה או באיומים. עוד נקבע כי מטרת ההסדר הייתה לסיים את מכלול המחלוקות בין בני הזוג ולייתר תביעות עתידיות, לרבות טענות מכוח הכתובה שעליה חתם הבעל במעמד החתונה בסכום חריג של 10 מיליון שקל.

רקע והסכמות קודמות בין בני הזוג

הצדדים נישאו בתחילת שנות האלפיים. הבעל הגיע לנישואים לאחר פרק א' ובו ילדים מנישואיו הקודמים, ואילו עבור האישה זו הייתה מערכת נישואים ראשונה. עוד בטרם נישאו, חתמו בני הזוג על הסכם ממון שהחיל ביניהם הפרדה רכושית מלאה. הסכם ממון הוא הסדר חוזי בין בני זוג, שלפיו נקבע כיצד יוסדרו ענייני הרכוש שלהם במהלך החיים ובמקרה של פרידה. משמעות האמור היא שכל צד שומר על נכסיו וחובותיו בנפרד, אלא אם הוסכם אחרת.

לצד הסכם הממון, חתם הבעל בעת החתונה על כתובה בסכום גבוה במיוחד – 10 מיליון שקל. כתובה היא התחייבות דתית-ממונית הנהוגה בעת הנישואים, שבמסגרתה מתחייב הבעל כלפי אשתו לתשלום סכום כספי בהתקיים תנאים מסוימים ובהתאם לדין הדתי. במשך שנים חיו הצדדים יחד, אך לבסוף עלו יחסיהם על שרטון והם החליטו להתגרש.

הסכם הגירושים והפרתו

בשנת 2014 חתמו בני הזוג על הסכם גירושים מקיף. אף שהסכם הממון נותר בתוקף, נכלל בהסכם הגירושים סעיף תשלום, ולפיו יפרע הבעל לגרושתו סכום כולל של כ-508,000 שקל בפריסת תשלומים. לצד זה, קבע ההסכם כי לאחר השלמת כל הקבוע בו, לא יהיו לצדדים טענות, דרישות או תביעות הדדיות נוספות זה כלפי זו, לרבות בנושאים רכושיים ואישיים.

עם השנים שילם הבעל חלק מהסכום, אך עצר את התשלומים במועד מוקדם מהמצופה. האישה פנתה לבית המשפט בבקשה לאכוף את ההסכם, וטענה כי נותר חוב של כמספר מאות אלפי שקלים – סכום שתבעה בצירוף פיצוי מתון בגין עוגמת נפש שנגרמה לה מהפרת ההתחייבות והצורך להיזקק להליכים משפטיים.

טענות ההגנה: איומים וכפייה – והכרעת בית המשפט

מנגד טען הגבר כי ההסכם בטל, מאחר ולשיטתו נחתם תחת איומים קשים מצד בן משפחה של האישה. לגרסתו, בלילה אחד פקד אותו אותו קרוב משפחה והשמיע כלפיו איומי אלימות תוך דרישה לתשלום סכום משמעותי כתנאי לקידום הליך הגירושים, אשר בהמשך תפח לסכום גבוה יותר. לטענתו, חתימתו על ההסכם ניתנה כשמאחורי הקלעים עומדים אותם לחצים, ולכן אין בה כדי ליצור התחייבות משפטית תקפה.

השופטת דחתה את הטענות. נימוק מרכזי להכרעה היה השיהוי: הגבר לא הציג תלונה במשטרה בסמוך לאירוע הנטען, אלא רק שנים לאחר מכן, לאחר שכבר החלו לפעול נגדו הליכי גבייה לאכיפת פסק הדין. שיהוי משמעותי בהגשת תלונה, במיוחד בהקשר של טענות לאיומים חמורים, פוגע באמינות הגרסה ומקשה על קבלת הטענה לכפייה. השופטת ציינה כי בהיעדר הסבר מניח את הדעת לעיכוב כה רב בפנייה לרשויות, לא ניתן לייחס לגרסתו משקל מעשי.

בית המשפט בחן גם טענות לעושק או ניצול חולשה, אך מצא כי אין להן בסיס. חוות דעת רפואית שהוגשה בהליך העידה כי במועד החתימה על ההסכם היה הנתבע צלול, מודע, ומסוגל להבין את משמעות פעולותיו. במילים פשוטות – הוא ידע על מה הוא חותם ומהן ההשלכות של החתימה.

הקשר לכתובה ולשיקולים בעת הכריתה

אחת ההבחנות שהדגישה השופטת נגעה להקשר הרחב של ההסדר. על פני הדברים, היה זה הגבר שביקש להשלים את הגירושים בהסכמה ובהסדר כולל, תוך תשלום סכום מוסכם – נמוך לאין שיעור ביחס לסכום הכתובה שעליה חתם בעבר. בית המשפט ראה בכך רכיב של בחירה מודעת בפתרון מוסכם, שנועד לשים קץ לסיכונים ולחשיפות משפטיות אפשריות, לרבות טענות מכוח הכתובה. במילים אחרות, הוא בחר לשלם סכום מוגדר ומוסכם כדי להביא לסיום פרק זה בחייו, ועשה זאת מתוך הבנה ואחריות לתוצאות.

הסעד: אכיפה, יתרת תשלום ופיצוי

משנדחו טענות הכפייה והעושק, הורה בית המשפט לאכוף את ההסכם. נפסק כי על הגבר לשלם לגרושתו את יתרת הסכום שטרם שולמה – בסביבות 290 אלף שקל – וכן פיצוי סמלי של 10,000 שקל בגין עוגמת נפש עקב הפרת ההסכם והצורך בפנייה לערכאות. בנוסף, הוטלו עליו הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בשיעור משמעותי, כדי לשקף את הצורך בהרתעה מהתנהלות המובילה להליכים מיותרים וממושכים.

בכך חיזק בית המשפט את עקרון כיבוד ההסכמים בין בני זוג גם לאחר פרידה. הסכם גירושים, כאשר הוא מאושר על ידי בית המשפט, מקבל תוקף של פסק דין. לפיכך, אי קיום הוראותיו חושף את המפר להליכי אכיפה ולחיובים כספיים נוספים, לרבות הוצאות ופיצויים.

משמעות ההחלטה לציבור ולמסגרת דיני המשפחה

ההכרעה מדגישה שלושה עקרונות חשובים: ראשית, הסכמים המאושרים בבית המשפט אינם בגדר המלצה – הם מחייבים ומאכיפים. שנית, טענות בדבר כפייה או איומים בעת החתימה נבחנות בקפדנות ודורשות תשתית ראייתית של ממש. שיהוי בפנייה לרשויות, היעדר תלונה בזמן אמת או סתירות בגרסה מקשים מאוד על קבלתן. שלישית, גם כאשר קיימת הסדרת הפרדה רכושית מוקדמת, בני זוג רשאים להסדיר במסגרת הסכם גירושים תשלומים והתחייבויות הדדיות, המגלמות פשרה כוללת וסופיות.

כדאי לזכור: הסכם ממון נועד להסדיר את חלוקת הנכסים והחובות. הוא אינו מונע בהכרח קביעת התחייבויות כספיות בהסכמי פרידה, כאשר אלה נחתמים מרצון חופשי ובתום לב, ומאושרים על ידי בית המשפט לאחר שנבדקה הבנת הצדדים. מנגד, מי שסבור כי הופעל עליו לחץ פסול, נדרש לפעול בזמן אמת, לתעד, להתלונן ולהציג ראיות. ללא אלה, קשה לשכנע כי יש לבטל הסכם שנחתם ואושר.

במישור המעשי, פסק הדין מעביר מסר ברור: מי שמתחייב לשלם סכום מוסכם בהסכם גירושים ואינו עומד בו, יידרש להשלים את התשלום ואף לשאת בתוספות הנובעות מהפרה – פיצוי והוצאות. מנגד, לצדדים המצויים במשא ומתן על פרידה מומלץ לפעול בליווי משפטי, לוודא שההסכם משקף את רצונם, ולהבין את המשמעות של סעיפי סופיות וויתור על תביעות עתידיות.

עקרונות מרכזיים מהפרשה

• הסכם גירושים שאושר בבית המשפט מקבל תוקף של פסק דין ומחייב את הצדדים.
• טענות כפייה ואיומים דורשות ראיות של ממש; שיהוי תלונתי פוגע באמינות.
• הפרדה רכושית מכוח הסכם ממון אינה שוללת הסכמות כספיות נוספות בעת הפרידה.
• אי קיום הסכם עשוי לגרור חיוב בפיצוי בגין עוגמת נפש ובהוצאות משפט.
• הסדר תשלום מוסכם עשוי לשקף פשרה כוללת ולייתר תביעות אפשריות אחרות, כגון דרישות מכוח כתובה.

לסיכום, בית המשפט קבע כי לא הוכחה כפייה בהתקשרות הצדדים להסכם הגירושים, וכי ההתחייבות הכספית בו ברורה ומחייבת. לפיכך, אכיפת ההסכם וחיוב הגבר בתשלום היתרה, בצירוף פיצוי והוצאות, הן התוצאה המשפטית המתבקשת. פסק הדין משמש תזכורת לכך שדיני המשפחה נשענים לא רק על רגשות ומחלוקות אישיות, אלא גם – ובעיקר – על עקרונות של חוזים, תום לב וכיבוד התחייבויות שאושרו כדין.