בית המשפט דחה תביעת אישה להכרה בזכויות בדירה של בעלה לשעבר

האם הלכת השיתוף הספציפי מאפשרת לבן זוג לטעון לבעלות על נכס שנרכש לפני הנישואין? סוגיה זו הונחה לאחרונה לפני בית המשפט לענייני משפחה בבירה, לאחר שאישה דרשה כי יכירו בזכויותיה במחצית דירת המגורים של בן זוגה לשעבר. מדובר במקרה שבו כל אחד מהצדדים טען טענות מנוגדות בנוגע למקורות המימון ולכוונת השיתוף בנכס.

רקע המקרה – הצגת העמדות

• האישה דרשה כי יינתן לה חלק בדירת בעלה לשעבר, בטענה כי הנכס נקנה באמצעות כספים משותפים.
• לטענתה הדירה נרכשה מאחי הבעל, כאשר התשלום בוצע מהון זוגי וכל זאת מבלי לשתף אותה בהחלטה.
• מנגד, הבעל טען כי הדירה הועברה אליו ללא כל תשלום לאחיו, וכי רכישתה התבצעה שנים קודם לנישואיהם, מכספים פרטיים בלבד.

בני הזוג, הנשואים למעלה מ-20 שנה ולהם חמישה ילדים, נפרדו בשנה וחצי האחרונות. מעבר לדירה המדוברת, ישנם להם נכסים משותפים נוספים – והם מנהלים הליכים בעניין חלוקתם בפני בית המשפט לענייני משפחה.

הדירה ומקור המימון – הצדדים מתמודדים עם העובדות

המחלוקת התמקדה בדירה שנרכשה, לטענת הבעל, בשנת 1995 – שנים בטרם הנישואין. לדבריו, מחצית הדירה נרשמה על שם אחיו בשל טעות ברישום בטאבו בלבד, ותוקנה כעבור למעלה משני עשורים, בשנת 2018, כאשר שונה הרישום באופן פורמלי לחזקתו הבלעדית, ללא כל העברת תשלום כלשהו.

האישה טענה בלהט כי העסקה עם האח בוצעה מתוך כספים שהיו שייכים לשניהם, והבעל "הבריח" לטענתה כספים משותפים. לחלופין, הצביעה על כך שבשל קיומו של הסכם לפיו סכומי משכנתה עתידיים יובטחו ממכירת הדירה, יש להחיל את "הלכת השיתוף הספציפי"—עיקרון הקובע כי בנסיבות מסוימות בן זוג רשאי לטעון לזכויות בנכס ששייך לרעהו, שעה שיש כוונה ברורה לשיתוף.

ההליך המשפטי והחלטת בית המשפט

בדיון, נבחנה טענת האישה בדבר מימון משותף לדירה ונבדקה גם שאלת השיתוף הספציפי. בית המשפט שם דגש על כך שנטל ההוכחה בעניין חלוקות רכושיות מוטל על הטוען לשיתוף בנכס פרטני, במיוחד כאשר הרכישה התבצעה לפני שהוקמה הזוגיות.

• בית המשפט מצא כי האישה לא הצליחה להראות ראיות לכך שהועבר כסף ממש מהנכסים המשותפים אל אחיו של הבעל, כחלק מהעברת הבעלות.
• נמצא גם כי התיקון ברישום היה בגדר סידור טכני-מינהלי, ואינו מעיד על שינוי מהותי בזכויות הקניין.
• למרות שהמבית שימש כבטוחה על חלק מהמשכנתה לבית המשותף, סבר בית המשפט שאין בכך כדי ללמד על כוונת שיתוף ספציפית בדירה עצמה.
• הצדדים מעולם לא גרו בדירה המדוברת, לא נעשה בה שימוש משפחתי ולא נעשה צעד המעיד על שיתוף קנייני בפועל.

פירוט פסיקת בית המשפט – נימוקי הדחייה

השופט דחה את התביעה בקובעו כי:

• האישה נטשה את הטענה המרכזית שלה עוד בשלבים מוקדמים של הדיון, ובחרה להתמקד בלשון "שיתוף ספציפי" בלבד.
• לא הובאו נתונים לחשיפת העברה כספית מצד בני הזוג לאחיו של הבעל.
• התנהלות התובעת, הודאתה ומערך היחסים בפועל – לא תמכו בגרסתה שכללה חשש מהברחת נכסים.
• העובדה שהדירה הוצעה כערבות חלקית לבנק, היא נוהל בנקאי שגרתי – ולאו דווקא מלמדת על רצון לשיתוף זכויות.

בשל כל אלה, קבע בית המשפט כי לא מתקיימים התנאים להחלת עקרונות השיתוף המיוחדים, ולא ניתן להעניק לה זכויות בדירה.

התוצאה והשלכות

במהלך פסק הדין נפסק שעל האישה לשלם השתתפות בהוצאות המשפט וכן שכ"ט עורך דין לגרוש בסך 10,000 ש"ח. הדירה – כך נקבע – תיוותר בבעלות הבעל בלבד, שכן לא נסתרו טענותיו בדבר רכישתה ממקורותיו האישיים וללא תוספת הון זוגי.

סוגיה זו ממחישה את המורכבות הכרוכה בתביעות רכושיות בין בני זוג, בעיקר כאשר נטענת טענת שיתוף נכס שאינו נמנה על הרכוש המשפחתי המובהק.

הפסיקה החד-משמעית מבהירה שוב את חשיבות הוכחת הכוונה לשיתוף בעתירה דומה, ומדגימה עד כמה הקפדה עובדתית והצגת ראיות חיוניות להצלחתה של תביעה לרכוש משותף, במיוחד כאשר מדובר בנכס שנרכש לפני תחילת חיי הנישואין.

לסיכום, חשוב לדעת כי כל טענה לשיתוף ספציפי של נכסים פרטיים דורשת הנמקה והוכחות כבדות משקל. על בני זוג לחשוב היטב על דרכי הפעולה המשפטיות והראייתיות לפני פנייה לתביעה מסוג זה.