מחוזי: דיבידנד שחולק טרם מכירת מניות יסווג כדיבידנד ולא כחלק מן התמורה – תכנון המס הוכר כלגיטימי, אך טענת שער ההמרה נדחתה

בית המשפט המחוזי פסק כי דיבידנד שחולק לבעל מניות סמוך לפני מכירת מניותיו יסווג כדיבידנד ולא כחלק מתמורת המכירה, גם אם החלוקה נכרכה בהסכם המכירה ונעשתה כחלק מרצף העסקה. ההרכב קיבל את הערעור בנקודה העקרונית של סיווג ומיסוי הדיבידנד, דחה את טענות רשות המסים בדבר מלאכותיות, ואף העיר על ליקויים מהותיים בהתנהלות האכיפה. מנגד, נדחתה עמדת הנישום באשר לשער ההמרה החל על תקבולי מטבע חוץ שלא הומר בפועל.

הרקע וההליך

הערעור נסב על שומת מס הכנסה שהוצאה לבעל מניות בחברת החזקות פרטית, אשר החזיקה במפעל יצרני הפועל באזור עדיפות ומוכר כ"מפעל מועדף" לפי הדין. בעל המניות, שהחזיק נתח משמעותי אך לא שליטה מלאה (כשליש מן ההון, בקירוב), מכר את אחזקותיו לרוכשת אסטרטגית. טרם העברת המניות חולק דיבידנד לכלל בעלי המניות, לרבות הרוכשת שנכנסה לקבוצת בעלי המניות בסמוך למועד העסקה, בסכום שהתבסס על חישוב מקצועי של רווחים צבורים בחברה. המוכר דיווח על מכירת מניות בנפרד ועל הכנסה מדיבידנד ששויך למפעל מועדף, החייב בשיעור מס מוטב, ודיווחו נדחה על ידי פקיד השומה.

נקודת המחלוקת המרכזית הייתה האם הדיבידנד שחולק במסגרת ההסכמות בין הצדדים הוא חלק מתמורת המכירה (כלומר, צריך להתווסף למחיר המניות ולמסותו כרווח הון), או שמא מדובר בדיבידנד עצמאי שחולק כדין על בסיס רווחים ראויים לחלוקה, ולכן יש למסות אותו כשיעור מס דיבידנד.

טענות הצדדים

• טענת רשות המסים: הדיבידנד "המיוחד" שחולק בסמוך לעסקה הוא חלק אינהרנטי מן התמורה ששולמה בעד המניות. לחלופין, הפיצול בין דיבידנד לתמורה הוא עסקה מלאכותית שמטרתה הפחתת מס בלתי ראויה. לשיטת הרשות, לא הייתה לחלוקה תכלית עסקית אמיתית זולת הפחתת מס.
• טענת הנישום: הדיבידנד מבטא את הרווחים הצבורים של החברה שנצברו בתקופת החזקתו, וחולק לכל בעלי המניות לפי הדין. כאשר בעל מניות מושך קודם למכירה את הרווחים הראויים לחלוקה, מחיר המניה נטו יורד בהתאם, והדבר יוצר הפרדה לגיטימית בין שווי החברה נטולת העודפים לבין העודפים עצמם. הפרדה זו מוכרת בדין ובפסיקה, ומשרתת את עקרון האדישות המיסויית.

המסגרת הנורמטיבית בקצרה

דיבידנד הוא חלוקת רווחים צבורים של חברה לבעלי מניותיה, בכפוף לדיני החברות ולמבחני החלוקה. רווחים ראויים לחלוקה הם אותם עודפים שניתן, על פי הדין, לחלקם. הדין המיסויי מכיר במקרים מסוימים בהפרדה בין מיסוי רווחי הון ממכירת מניות לבין מיסוי דיבידנד. כך, למשל, במנגנונים שמטרתם להגשים אדישות מיסויית – מצב שבו לבעל המניות לא יהיה יתרון או חיסרון מס בין חלוקה בפועל לבין זקיפת רכיב "רווחים ראויים" מתוך התמורה. לצד זאת, קיימת דוקטרינה של "עסקה מלאכותית" – קרי, סדרת פעולות חסרת תוכן עסקי ממשי שנועדה אך ורק לצמצם מס בניגוד לתכלית הדין.

הכרעת בית המשפט: דיבידנד הוא דיבידנד

בית המשפט, מפי שופטת מחוזית בכירה, קבע כי יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לסיווג הדיבידנד. נקבע כי חלוקת הדיבידנד בוצעה כדין, נשענה על רווחים שנצברו בתקופת החזקתו של המערער, אושרה לפי מנגנוני החברה וחולקה בצורה מסודרת ושוויונית לכל בעלי המניות. ההסכמים שביסוד העסקה ציינו במפורש את ההפרדה בין דיבידנד לבין תמורת המניות, והחלוקה נעשתה "לפי הספר" על בסיס חישוב מקצועי של רואי חשבון – לא מתוך כספי הרוכשת אלא מכספי החברה ובעבור כלל המחזיקים.

• עצם העובדה שהחלוקה בוצעה בסמיכות למכירה, או אף כתנאי חוזי במסגרתה, אינה משנה את סיווגה המהותי כדיבידנד ולא הופכת אותה לחלק מתמורת המכירה.
• רשות המסים לא הצביעה על תבנית משפטית קונקרטית שמכוחה ניתן לשנות את סיווגו של הדיבידנד לתמורה, והאינדיקציות שהוצגו אינן סותרות את המסקנה שמדובר בחלוקת רווחים כדין.
• ככל שקיימים בדין מנגנונים המעניקים יחס מס של דיבידנד לרווחים ראויים לחלוקה בעת מכירה, הם מבטאים תכלית של אדישות מיסויית – ואין בהם כדי לשלול חלוקה בפועל, כאשר זו נעשית כדין.

תכנון מס לעומת מלאכותיות

בית המשפט הבהיר כי יש להבחין בין תכנון מס לגיטימי לבין עסקה מלאכותית. תכנון מס אינו פסול כשלעצמו; ההיפך, לעיתים הדין מעודד תכנונים שתואמים את תכליתו. מלאכותיות מתגבשת כאשר הפעולות נעדרות תוכן כלכלי ממשי ונועדו לעקוף את תכלית החוק.

• במקרה הנדון נקבע כי אף שהחלוקה בוצעה בליבת עסקת המכירה ומתוך מודעות להשלכות המס, היא משקפת רווחים אמיתיים וראויים לחלוקה, ואינה מסווה שווי מניות. לפיכך מדובר בתכנון מס חיובי, או למצער ניטרלי, העולה בקנה אחד עם תכלית הדין.
• רשות המסים נושאת בנטל להראות מלאכותיות. הנטל לא הורם: לא הוצגו נתונים המלמדים שהדיבידנד חרג מרווחים קיימים או נועד להחליף שווי מניות.
• כל עוד הדיבידנד מחושב לפי הרווחים הראויים לחלוקה, אין פסול בהפרדה בין חלוקה לבין תמורה. כאשר חלוקה מתנפחת מעבר לרווחים אלה כדי לכסות על שווי המניות ולהפחית מס – אזי ניתן לראות בכך מלאכותיות.

בית המשפט הוסיף הערה מערכתית: מנגנון האדישות המיסויית צריך לפעול באופן שוויוני, וההסדרים הקיימים בדין משאירים לעיתים הבחנה שאינה מתחייבת מטעמים ענייניים בין נישומים על בסיס נסיבת רכישת המניות ומועדה. הומלץ למחוקק להסדיר את הפער ולהחיל מנגנון מתאים גם במקרים נוספים, באופן שימנע עיוותים.

שער ההמרה: הטענה נדחתה

לעומת הקבלה העקרונית של סיווג הדיבידנד, בית המשפט דחה את טענת המערער לגבי שער ההמרה של תקבולי מטבע החוץ. נקבע כי כאשר הנישום לא המיר בפועל את המטבע, אין לאפשר לו לבחור בדיעבד שער המרה נוח. קבלת גישה זו הייתה מותירה את קביעת השער לשיקולו הבלעדי של הנישום, ופותחת פתח לתכנונים בלתי רצויים ולחוסר אחידות.

אכיפה בררנית וליקויי התנהלות

חלק משמעותי מן ההכרעה הוקדש לבחינת אופן האכיפה והטיפול בתיק. בית המשפט מצא כי רשות המסים לא פעלה באחידות ביחס לכלל המוכרים, וכי התגבשה תמונה של אכיפה בררנית שאינה הולמת את עקרון השוויון. עוד נקבע כי היו ליקויים דיוניים – לרבות הצגת טענות כלליות שהתבררו כבלתי מדויקות, אי-גילוי מלא של מסמכים בתקופת הדיונים, והגשת סיכומים באיחור ניכר.

• אכיפה בררנית פוגעת באמון הציבור ובחובה המוטלת על הרשות לפעול בשוויוניות. כאשר נישומים אחרים באותה עסקה דיווחו באופן דומה ולא ננקטו נגדם צעדי שומה זהים – אין מקום להבחנה שרירותית.
• התנהלות דיונית לקויה מצד הרשות עלולה להשליך על ההוצאות ועל האמון בהגינות ההליך. לפיכך נפסקו הוצאות משמעותיות לטובת המערער.

השלכות מעשיות

לפסק הדין מספר מסרים חשובים לשוק ולנישומים:

• חלוקה בפועל של דיבידנד טרם מכירה, המבוססת על רווחים ראויים לחלוקה ואשר ממומשת על ידי כלל בעלי המניות לפי הדין, יכולה להיוותר מסווגת כדיבידנד ולא כחלק מן התמורה.
• תכנון מס המושתת על תכלית החוק ומכבד את כללי המהות – אינו פסול כשלעצמו. השאלה המכרעת היא האם החלוקה משקפת רווחים אמיתיים או מסווה שווי מניות.
• נישום שאינו ממיר בפועל מטבע חוץ לא יוכל לקבוע באופן חד-צדדי שער המרה לצורך דיווח מס, מחשש לפתח לתמרון.
• על רשות המסים לפעול בשוויון ובהגינות, להקפיד על גילוי מסמכים, ולדייק בטענותיה. ליקויים באכיפה ובניהול ההליך עלולים להוביל לביקורת ולהטלת הוצאות.

מבט קדימה

לצד ההכרעות הפרטניות, בית המשפט שלח מסר למחוקק: מקום שבו הדין יוצר אבחנות טכניות שאינן משרתות תכלית עניינית – יש מקום לתיקון. מנגנוני אדישות מיסויית, המבטיחים כי נישום לא ייפגע או ייהנה רק בשל צורת הפעולה (חלוקה בפועל לעומת זקיפה רעיונית של רווחים), צריכים להיות נגישים באופן שוויוני ולהקטין את התמריץ לתכנונים צורניים. עד להבהרת המחוקק, נראה כי בתי המשפט ימשיכו לבחון כל מקרה לגופו, תוך שקילת המהות הכלכלית, דרך ההתנהלות התאגידית, ושאלת קיומם של רווחים ראויים לחלוקה.

לסיכום, בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו: הדיבידנד נותר מסווג כדיבידנד החייב במס בשיעור המתחייב, ולא חלק מן התמורה, והערעור בנושא שער ההמרה נדחה. בנוסף, נוכח האיחור בהליכים והליקויים שנמצאו בהתנהלות הרשות, נפסקו לטובת המערער הוצאות בשווי של עשרות אלפי שקלים. ההכרעה מחדדת את הגבול בין תכנון מס לגיטימי לבין פעולה מלאכותית, ומציבה רף אכיפה והוגנות גבוה יותר לרשות.