בית המשפט הגבוה לצדק: לא יתערב בסדרי העדיפויות להצבת מיגון בדרום; העתירה נדחתה

בית המשפט הגבוה לצדק דחה עתירה ציבורית שעסקה בדרישה להרחיב את הצבת אמצעי המיגון במרחב הדרום, בתוך מקבצי מגורים בדואיים שאינם מוכרים וכן בכפרים המצויים בהליכי הסדרה. נקבע כי שאלת סדרי העדיפויות בהקצאת משאבים לצורך מיגון האוכלוסייה נתונה למדינה ולגורמי המקצוע, וכי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות בנושאים ביטחוניים-מבצעיים. עוד הובהר כי על אף המצוקה המתוארת, לא הוכחה עילה להתערבות, שכן הוצגו פעולות רוחביות לצמצום פערי המיגון וההתראה, והמשאבים העומדים לרשות המדינה אינם בלתי מוגבלים.

רקע להליך והסוגיה שבמחלוקת

העתירה עסקה בהיערכות להגנת התושבים מפני ירי רקטי, טילים וכלי טיס בלתי מאוישים במהלך המערכה הביטחונית הנוכחית. העותרים ביקשו להורות על פריסה מוגברת של פתרונות מיגון ניידים, לרבות מיגוניות, במוקדים המאוכלסים במרחב שאינו מוסדר תכנונית. לטענתם, בהיעדר מיגון מתאים נפגעת זכות היסוד לחיים ולשלמות הגוף, ומתקיימת לכאורה הפליה לעומת יישובים סמוכים שבהם הוצבו אמצעי מיגון.

סוגיית המיגון במרחב זה נדונה בעבר בעתירה מתקופת עימות צבאי קודם, שבה עמד בית המשפט על כך שאין מקום להתוות פריסה מיידית ורחבה של מיגוניות בצו שיפוטי, אך הדגיש את חובת הרשויות להמשיך ולבחון את היערכותן, לעדכן תכניות ולהגביר את ההסברה לציבור. מאז, כך לפי העדכונים שהוצגו, גובשו תכניות עבודה והדרכה ייעודיות באמצעות השירות האחראי להתגוננות האזרחית, ונעשו צעדים פרקטיים בשטח.

טענות העותרים והמציאות בשטח

העותרים תיארו מצוקה ממשית של תושבים – לרבות משפחות וילדים – המצויים בחשיפה לסיכון בעת אזעקות והתרעות. לדבריהם, אף אירעו אירועים קשים של נפגעים, ושגרת החירום באזור מחייבת פתרונות מיידיים. הם הדגישו כי בעוד יישובים מאורגנים ניחנים במערך מיגון מוסדר ומרוכז, מקבצי המגורים שאינם מוכרים מפוזרים, והיעדר תשתית תכנונית מקשה על התושבים להגיע למרחב מוגן בפרק הזמן הקצר העומד לרשותם. עוד נטען כי אי פריסת מיגוניות באופן שוויוני גורמת לפגיעה האסורה בשוויון, שעה שלשיטתם יישובים סמוכים זוכים להעדפה.

עמדת המדינה: אחריות, מגבלות ומשאבים

מנגד, המדינה הבהירה כי לפי עקרונות האחריות הקיימים, מיגון מבנים פרטיים הוא בראש ובראשונה באחריות בעלי הנכס, ואילו המרחב הציבורי נתון לאחריות הרשויות המקומיות. עם זאת, מתוך תפיסה רחבה של אחריות ממלכתית בעת חירום, פעלו גורמים מדינתיים וביטחוניים לצמצום פערי מיגון והתרעה באמצעות שורה של פעולות: הצבת מיגוניות במוקדים ציבוריים, פריסת אמצעי מיגון מסוגים שונים המסוגלים לקלוט קבוצות גדולות בשעת התרעה, והכשרת מרחבים מוגנים מוסדיים במבני ציבור. לפי הנתונים שהוצגו, הושם דגש על אתרים מרכזיים שבהם ריכוזי אוכלוסייה יחסית גבוהים, תוך תיאום עם נציגויות מקומיות.

המדינה הוסיפה כי פערי מיגון אינם ייחודיים למרחב זה והם קיימים גם באזורים אחרים בארץ המצויים בסיכון גבוה יותר. לדבריה, “השמיכה קצרה”, והקצאת משאבים בתקופת חירום מצריכה איזונים עדינים בין צורך מיידי, זמינות אמצעים, חשיפות מבצעיות והיקף האיום המשתנה. לגבי אתגרי ההטמעה בשטח הודגש כי צורת ההתיישבות הפזורה, הנסמכת על בנייה שאינה מתוכננת, מוסיפה מורכבות תפעולית בכל הנוגע למיקום אמצעי מיגון והבטחת נגישותם לכלל התושבים.

הכרעת בית המשפט: ריסון שיפוטי והפרדת רשויות

פסק הדין, שנכתב בידי שופט בית המשפט העליון, קובע כי החובה להגן על חיי האזרחים ותושביה של המדינה היא חובה עליונה, אך היקפה והאופן ליישומה תלויים בנסיבות ובשיקולים מקצועיים, ביטחוניים ותקציביים. נקבע כי הסמכות לקבוע את סדרי העדיפויות ולהחליט היכן להציב אמצעי מיגון נתונה לגורמי המקצוע המוסמכים, וכי אין זה תפקידו של בית המשפט להפוך לגורם מתכנן ומבצע בנושאי ביטחון והקצאת משאבים. בהתאם לקווים מנחים אלה, בית המשפט נמנע מלהכתיב פריסה קונקרטית של מיגוניות ומיגון נוסף בשטח.

עוד הובהר כי החוק המסדיר את ההתגוננות האזרחית מגדיר את אחריות השירות המופקד על כך – לרבות תכנון, ביצוע והנחיית הציבור; הפעלת מערכות התרעה וצופרים; והטלת הוראות בעת התקפה או בעת מצב חירום בעורף. בהינתן המסגרת הנורמטיבית והמקצועית הזו, קבע בית המשפט כי ההחלטות שהוצגו אינן חורגות ממתחם הסבירות, וכי ניכרת מגמה של שיפור בהיערכות ובמיגון ביחס לשנים קודמות.

סוגיית השוויון וההשוואה ליישובים סמוכים

בית המשפט דחה גם את טענת האפליה. נקבע כי לא הובאו ראיות מספקות לכך שהמדינה פעלה באופן מוטה לרעת הפזורה לעומת יישובים סמוכים. המדינה הציגה נתונים שלפיהם ביישובים עירוניים וכפריים בקרבת האזור הוצבו לעיתים מיגוניות בודדות בלבד, ובחלק מהמקומות לא הוצבו כלל אמצעי מיגון מסוג זה. כמו כן, הובהר כי החלטות מדיניות אחרות, שעליהן הצביעו העותרים כמקור לאפליה, טרם יושמו, ואין בהן כשלעצמן כדי ללמד על פגיעה שיטתית בשוויון במכלול הפעולות שננקטו לטובת האוכלוסייה במרחב.

פריסת מערכות הגנה אווירית – החלטות מבצעיות משתנות

טענה נוספת שנדחתה נגעה לאופן פריסת מערכות ההגנה האווירית. בית המשפט חזר על העיקרון כי מיקום מערכות אלו והפעלתן נשענים על מסכת שיקולים רחבה – ביטחוניים, אסטרטגיים, מקצועיים וכלכליים – אשר מתעדכנת תדיר בהתאם למודיעין ולהערכת מצב. החלטות מסוג זה מצויות בליבת שיקול הדעת של רשויות הביטחון, ומטבע הדברים בית המשפט אינו מחליף שיקול דעת מבצעי בשיקול דעת שיפוטי, בהיעדר עילה קונקרטית המעידה על חוסר סבירות קיצוני.

הקשר היסטורי והיקף המיגון עד כה

בהתייחס להיסטוריית ההליכים, פסק הדין מזכיר כי גם בעבר עמד בית המשפט על הצורך לבחון פתרונות ולהתאים את ההיערכות לשינויים באיום. מאז ננקטו צעדים מעשיים: הוצבו ברחבי האזור עשרות רבות של מיגוניות, הותקנו אמצעי מיגון מסוגים שונים היכולים לשמש קבוצות גדולות בזמן התרעה, ובחלק ממבני הציבור הוכשרו מרחבים מוגנים מוסדיים. המיגון הוצב בעיקר בצמתים מרכזיים, במתחמי מסחר ושירותים ובמוקדים שבהם ריכוזי אוכלוסייה גבוהים יחסית. חלק מההצבות בוצעו לאחר תיאום עם נציגויות מקומיות, תוך שקלול קרבה לאזורי מגורים, נפח האוכלוסייה ומידת הנגישות.

מנגד, הוצגו נתונים שלפיהם בערים וביישובים בסמיכות גיאוגרפית לאזור לא נעשתה תמיד פריסה רחבה של מיגוניות ואמצעים מסוגם, ולעיתים לא הוצבו כלל. לצד זאת, הוצגה תמונת איום שלפיה מוקדים עירוניים גדולים אחרים ספגו מטחים רבים יותר, דבר שהשפיע על סדרי העדיפויות בהקצאת המיגון.

משמעות ההחלטה והשלכותיה המעשיות

פסק הדין מניח תשתית ברורה: יש להמשיך לטפל בפערים, אך אין מקום שבית המשפט יתווה במקומן של הרשויות את מפת המיגון. האמירה השיפוטית מדגישה ריסון בניהול ענייני חירום, לצד עידוד הרשויות להמשיך ולהתאים את התכניות לסביבה המשתנה. המשמעות המעשית היא שהאחריות למיגון מבנים פרטיים ממשיכה לחול על בעלי הנכסים, הרשות המקומית אמונה על מרחבים ציבוריים, והשירות האחראי להגנת העורף אחראי על תכנון כולל, הדרכה והתרעה. המדינה הראתה פעילות יזומה להפחתת סיכונים במרחב שאינו מוסדר תכנונית, ובית המשפט ראה בכך תימוכין לאי-התערבותו.

מבחינת התושבים, ההכרעה אינה חוסמת דיאלוג מקצועי נוסף עם הרשויות לצורך זיהוי נקודות תורפה ושיפור נגישות למיגון קיים. עם זאת, היא מבהירה כי קביעת סדרי עדיפויות בזמן חירום אינה תיעשה בצו שיפוטי, אלא באמצעות שיקולי ביטחון והפעלה מקצועית. עדכוני תכניות המיגון, פריסת אמצעי התרעה, תגבור הדרכות והסברה ושיתוף פעולה קהילתי – כל אלו ימשיכו לשמש כלים מרכזיים לצמצום פערים ולהגברת מוכנות האוכלוסייה.

נקודות מרכזיות שהדגיש בית המשפט

• הקצאת משאבים והצבת אמצעי מיגון הן החלטות מדיניות-מקצועיות הנתונות לרשויות הביטחוניות והאזרחיות, ולא יוכתבו בצו בג"ץ בהיעדר עילה להתערבות.
• החובה להגן על חיי התושבים היא יסודית, אך יישומה תלוי באילוצי מציאות: מגבלות תקציב, זמינות אמצעים, היקף האיום והערכת מצב משתנה.
• ננקטו צעדים אופרטיביים לצמצום פערי מיגון והתרעה במרחב: פריסת מיגוניות, אמצעי מיגון קבוצתיים והכשרת מרחבים מוגנים מוסדיים.
• טענת האפליה נדחתה: לא הוכחה העדפה שיטתית של יישובים סמוכים, ובחלקם לא הוצבו כלל מיגוניות או אמצעי מיגון דומים.
• שאלות של פריסת מערכות הגנה אווירית הן ליבת שיקול דעת מבצעי ודינמי, שמושתת על שיקולים ביטחוניים ואסטרטגיים רחבים.
• האחריות למיגון פרטי חלה על בעלי הנכסים; המרחב הציבורי – באחריות הרשויות המקומיות; התכנון הכולל, ההתרעה וההסברה – באחריות השירות המופקד על ההתגוננות האזרחית.

לסיכום, העתירה נדחתה. בית המשפט קבע כי אין מקום להתערבות שיפוטית בהכוונת מפת המיגון והקצאת המשאבים, וכי פעולות הרשויות – אף אם אינן שלמות – משקפות מאמץ ממשי להפחתת הסיכון, בכפוף למגבלות תקציביות ומבצעיות. טענת האפליה לא הוכחה, וההכרעה משאירה בידי גורמי המקצוע את סמכות קבלת ההחלטות, תוך ציפייה להמשך עדכון תכניות והידוק ההגנה על הציבור כולו במרחב.