בג״ץ: המדינה תחויב לממן ברית מילה גם למתגיירים במסלולי רפורמה וקונסרבטיביים

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק קיבל עתירה ארוכת-שנים וקבע כי המדינה אינה רשאית להעניק מימון לברית מילה הנדרשת בהליכי גיור רק למתגיירים במסלול האורתודוכסי הממלכתי, תוך שלילת המימון ממתגיירים במסלולי גיור רפורמיים וקונסרבטיביים. נקבע כי מדובר בהפליה פסולה הפוגעת בזכות לשוויון, בחופש הדת ובכבוד האדם, וכי חובת השוויון בהקצאת משאבי הציבור מחייבת החלה אחידה של התמיכה בכל מסלולי הגיור המוכרים.

הרקע לעתירה: מדיניות מימון שהפכה למוקד מחלוקת

העתירה הוגשה לפני יותר מעשור על ידי ארגונים הפועלים לקידום פלורליזם דתי, לאחר פניות רבות לגורמי המדינה שלא הניבו שינוי. לב העניין: מרכיב ברית המילה, שהוא פרוצדורה רפואית עבור גברים המבקשים להשלים תהליך גיור, זכה למימון ממשלתי כאשר הגיור התבצע במסגרת מערך הגיור הממלכתי, אך לא כאשר הוא נעשה במסגרת קהילות מוכרות של הזרמים הלא-אורתודוכסיים.

בהתבסס על מדיניות קודמת, המדינה הכירה לצורך קבלת מעמד אזרחי בקיומם של הליכי גיור המתקיימים בקהילה יהודית מוכרת ובהתאם לאמות המידה המקובלות בה, גם כאשר מדובר בגיור שאינו אורתודוכסי. ואולם מימוני הברית — שלב חיוני בהליכי גיור לגברים — ניתנו בפועל רק למתגיירים במסלול האורתודוכסי בתוך המערך הממלכתי.

העותרות טענו כי ההבחנה הזו, המבוססת על זהות הזרם הדתי שבו מתבצע הגיור, פוגעת בבחירה הדתית-אישית של המבקשים להתגייר ומייצרת הפליה אסורה בהקצאת כספי ציבור. המדינה, מצידה, טענה לאורך השנים כי מדובר בהסדר ממוקד הקשור להפעלת מערך הגיור הממלכתי שאינו מחויב בהכללה לכל מסלולי הגיור האחרים.

המסגרת המשפטית: שוויון, חופש דת והקצאת משאבי ציבור

בפסק הדין חזר בית המשפט על עקרון יסוד במשפט הציבורי: כאשר רשות ציבורית מחלקת תמיכות או משאבים, עליה לעשות זאת על פי קריטריונים שוויוניים ושאינם מפלים על בסיס השקפת עולם או זרם דתי. עקרון זה נגזר מהזכות לשוויון ומהזכות לחופש דת ומצפון — זכויות המוכרות כנגזרות של כבוד האדם.

חופש הדת משמעו כי הפרט זכאי לבחור את דרכו האמונית ללא הטיה ממסדית. כאשר המדינה מסייעת בהליך מסוים הקשור למימוש אמונה דתית — כמו מימון ברית מילה כחלק מגיור — עליה להימנע מיצירת תמריץ כלכלי המעדיף זרם דתי אחד על פני אחר. אחרת, נוצר לחץ עקיף על הפרט לבחור במסלול דתי שאינו בהכרח תואם את אמונתו, רק בשל שיקול תקציבי.

לצד זאת, בית המשפט עמד על כך שממילא ההכרה בגיורים הנערכים מחוץ למערך הממלכתי לצרכים אזרחיים קיימת במשפט הישראלי. ההיגיון האזרחי-שוויוני הזה משליך גם על הפעולות הנלוות להליך הגיור, ובכללן גם שלב ברית המילה אצל גברים — שהוא חלק מהתהליך הדתי במרבית הקהילות.

הכרעת בג"ץ: אין חובה עקרונית לממן – אך אם מממנים, יש לעשות זאת בשוויון

פסק הדין מדגיש כי לא קיימת חובה כללית, מכוח חוק, המוטלת על המדינה לממן ברית מילה בהקשר של גיור. עם זאת, מרגע שהמדינה בחרה לפתח מנגנון תמיכה בנושא ולהקצות משאב ציבורי למטרה זו, היא כפופה לעקרון השוויון ולחופש הדת. כך, הפליה במתן מימון רק לגיור אורתודוכסי מייצרת אפליה פוגענית כלפי מתגיירים במסלולי הגיור האחרים ומפרה את עקרונות המשפט הציבורי.

נקבע כי המדיניות הקיימת לא נשענה על הסמכה חקיקתית מפורשת, ולכן חלות עליה אמות המידה הכלליות של המשפט המינהלי. במסגרת זו, חובה על הרשות לקבוע מבחני תמיכה ענייניים, שקופים ושוויוניים, שאינם מבחינים בין מועמדים לגיור על בסיס השתייכותם הזרמית.

• המדיניות הנוכחית מהווה הפליה ופוגעת בזכויות לשוויון, לחופש דת ולכבוד.
• כאשר המדינה מקצה משאב ציבורי להליך גיור — כגון מימון ברית מילה — עליה להחיל את התמיכה באופן שוויוני על כלל המסלולים המוכרים.
• המשרד לשירותי דת מחויב להחיל את המימון גם על מתגיירים במסלולי רפורמה וקונסרבטיביים, ככל שהמימון ניתן למתגיירים במערך הממלכתי.
• החלת המימון מותנית בכך שהמתגיירים הם אזרחי ישראל או תושבי קבע.
• הצו המוחלט מופנה כלפי המשרד לשירותי דת, המופקד על שירותי הדת היהודיים, בהיותו הגורם האחראי לקביעת מבחני התמיכה והפעלתם.
• אין כאן יצירת חובה חוקית חדשה למימון בריתות; החובה היא לפעול בשוויון אם וככל שניתנת תמיכה.

בין שוויון לפלורליזם דתי: ליבת ההנמקה

ההרכב השיפוטי הדגיש כי בחירת מסלול הגיור על ידי המבקש להתגייר — בהתאם לאמונתו ולמצפונו — היא ביטוי קלאסי לחופש הדת. מקום שבו המדינה מממנת את עלות ברית המילה רק במסלול אחד, מבקשים אחרים נדרשים לשאת בעלות גבוהה בשל בחירה מצפונית שונה. תוצאה זו מקרינה הפליה כלכלית הפוגעת במימוש הזכות לחופש דת ומצפון.

בית המשפט ציין כי התפתחות הפסיקה בישראל קידמה בעקביות תפיסה שלפיה המדינה אינה רשאית להעדיף זרם דתי על פני אחר בהקצאת תמיכות. מגמה זו ניכרת בתחומים שונים הנלווים להליכי גיור, ובהם ההכרה בגיורים פרטיים לצורכי מעמד אזרחי ולאחר מכן גם בתנאים להשלמת הליך הגיור כגון שימוש בתשתיות ציבוריות. ההכרעה הנוכחית היא נדבך נוסף באותה מגמה: אין הצדקה לדפדוף תקציבי שמבחין בין מתגיירים בשל השקפה דתית.

ההשלכות המעשיות: מבחני תמיכה אחידים ושקיפות

משמעות פסק הדין היא כי המשרד לשירותי דת יידרש לקבוע מנגנון ברור ואחיד שיחול על כלל המתדפקים על דלתות הגיור — ללא הבדל בין זרמים. בהיבט היישומי, נדרש לקבוע את תנאי הזכאות, ההליך הבירוקרטי, הרף ההוכחתי להוכחת היות ההליך חלק מגיור מוכר, והסדרים תקציביים. לצד אלה, תידרש הרשות להבטיח פרסום נגיש ושקיפות של המידע לציבור על מנת שלא תיווצר אפליה עקיפה.

הרשות המינהלית גם תידרש לאזן בין אילוצים תקציביים לעקרון השוויון. בית המשפט הבהיר כי אילוץ תקציבי כשלעצמו אינו מצדיק הבחנה על בסיס השקפה דתית. אם נדרשת התאמת תקציב, על הרשות לעשות זאת באמצעים שוויוניים — למשל, קביעת תקרה תקציבית כוללת או פריסה רחבה יותר של הקריטריונים — אך לא תוך גזירה המבחינה בין זרמים דתיים.

טענות הצדדים: הפליה או הבחנה מותרת?

לפי העותרות, מימון ברית מילה במסלול האורתודוכסי בלבד הוא הפליה אסורה בהקצאת כספי ציבור, הפוגעת בזכות לשוויון ובחופש הדת של מי שבוחר במסלול גיור אחר. המדינה טענה מנגד כי ההסדר קשור להפעלת מערך הגיור הממלכתי ואין חובה להחילו על כלל הקהילות. בנוסף, נטען כי הגדרת מבחני התמיכה נתונה לשיקול דעת מנהלי.

בית המשפט דחה את טענות המדינה והבהיר כי שיקול דעת מנהלי אינו כיסוי להבחנה המבוססת על השקפת עולם. כאשר קיים מנגנון תמיכה, השאלה אינה אם המדינה חייבת להעניק תמיכה, אלא אם היא רשאית לעשות זאת באופן מפלה. התשובה לכך שלילית.

מדוע ברית מילה נבחנת כהוצאה הנתמכת?

ברית מילה, בהקשר של גיור לגברים, נתפסת כחלק בלתי נפרד מתהליך דתי-קהילתי שמתקיים בבתי דין של זרמים שונים. היות שזהו הליך רפואי המחייב לעיתים התערבות בבית חולים והוצאה כספית גבוהה יחסית, עצם המימון הציבורי נועד להסיר מחסומי גישה ולסייע בהשלמת ההליך. משבחרה המדינה לסייע בשלב זה במסגרת מסלול אחד, היא אינה רשאית לשלול את הסיוע ממבקשים במסלולים אחרים המוכרים לצורך דיני הכניסה והאזרחות.

בית המשפט ציין כי בתחום התמיכות אין עדיפות מובנית לזרם דתי מסוים. קנה המידה חייב להיות ענייני — עמידה בתנאים אובייקטיביים הנוגעים לטיב ההליך, זהות המבקש כאזרח או תושב קבע, ואימות הקשר בין הפרוצדורה הרפואית לבין תהליך הגיור בפועל. מעבר לכך אין יסוד לשקלול זרמי-אמוני.

היבטי אכיפה ויישום

הצו השיפוטי מכוון למשרד לשירותי דת, כסמכות המופקדת על שירותי הדת היהודיים ועל מנגנוני התמיכה הנלווים. המשמעות היא שהמשרד יצטרך לגבש בתוך פרק זמן סביר מנגנון סדור, להנחות את הגורמים הביצועיים וליצור מנגנוני פיקוח, בדיווח שוטף לציבור. מבחני התמיכה יצטרכו להישען על עקרונות שוויוניים, בכלל זה מניעת אפליה בין קהילות מוכרות ובין פרקטיקות דתיות שאינן עומדות באמות המידה המקצועיות הרפואיות.

פסק הדין אינו מכריע בשאלות פרטניות של החזרי עבר או במקרים יחידניים שלא נדונו לפניו, אך הוא משרטט את התשתית הנורמטיבית שעל פיה ייבחנו החלטות עתידיות. ככל שיתעוררו מחלוקות יישומיות, הן יידונו במסגרת המינהלית או, במידת הצורך, בפני הערכאות המתאימות.

מבט רחב: קו עקבי של הכרה שוויונית

ההכרעה משתלבת במגמה משפטית המקדמת גישה פלורליסטית ביחס לזרמים דתיים שונים ביהדות, בבחינת שאין הצדקה להבחנה תקציבית בשל הבדל בתפיסה האמונית. בעבר נקבעו אמות מידה המחייבות שוויון בהקצאת תמיכות למוסדות דת ובשירותים הנלווים להליכי גיור, ובכלל זה הגישה לתשתיות ציבוריות הקשורות לטקסים הנדרשים. החלטה זו מוסיפה נדבך הנוגע למימון של פרוצדורה רפואית כחלק בלתי נפרד מהליך הגיור.

בכך מאשר בג"ץ כי עקרונות השוויון וחופש הדת אינם עוצרים בפתחו של בית הדין הדתי או מול סוגיית ההכרה האזרחית בזהות יהודית, אלא חלים גם על אופן הקצאת משאבים ממשלתיים, לרבות מימון רפואי הנחוץ לשם השלמת ההליך הדתי. הורות עקרונית זו יוצרת ודאות משפטית ומפחיתה את הסיכון להטיה ממסדית שיטתית.

סיכום: העתירה מתקבלת, המימון יוחל על כלל הזרמים המוכרים

בית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי אין לאפשר מנגנון מימון שמבחין בין מתגיירים לפי זרם דתי. המשרד לשירותי דת מחויב לפתוח את שערי התמיכה גם למבקשים המתגיירים במסלולי רפורמה וקונסרבטיביים, כל עוד הם אזרחים או תושבי קבע ועומדים בתנאים הענייניים שיוגדרו. בכך מצהיר בג"ץ כי אין זו רק שאלה תקציבית; זהו מבחן של שוויון ושל כבוד האדם בדמוקרטיה רב-זרמית.

פסק הדין אינו יוצר חובת מימון יש מאין, אלא מעגן את החובה לפעול בשוויון כאשר המדינה בוחרת להעניק תמיכה. ההכרעה צפויה להוביל לגיבוש מבחני תמיכה שקופים, ולחזק את יכולתם של מתגיירים לבחור במסלול התואם את אמונתם ומצפונם, ללא חשש מפגיעה כלכלית בשל בחירה זו.