בג״ץ דחה עתירה נגד הריסת דירת מחבל: ההרתעה קודמת לטענות בדבר ענישה קולקטיבית

בג״ץ דחה ברוב דעות עתירה שהוגשה נגד צו להריסת דירתו של מחבל שביצע פיגוע ירי קטלני, וקבע כי בנסיבות הביטחוניות המורכבות ההרתעה מפני פיגועים נוספים מצדיקה את מימוש הסמכות לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום). פסק הדין מדגיש כי ההכרעה בשאלת יעילות ההריסה כגורם מרתיע מסורה לגורמי הביטחון, וכי היעדר מעורבות או מודעות מצד בני משפחה אינו שולל את האפשרות להפעיל את הסמכות.

הרקע לעתירה והעובדות המרכזיות

העתירה הוגשה על ידי רעייתו של המפגע ודיירים נוספים בבניין מגורים רב-קומות בעיר במרכז השומרון. על פי הצו, המפקד הצבאי הורה להרוס את הדירה שבה התגוררו בני הזוג. הרקע לצו הוא פיגוע ירי שבוצע באביב 2023 בצומת מרכזית בצפון הבקעה, שבו פתחו שני מחבלים באש לעבר רכב משפחתי. האם ושתי בנותיה נהרגו במקום. המפגעים נמלטו מהזירה וזמן קצר לאחר מכן נהרגו במהלך חילופי אש עם כוחות הביטחון בניסיון לעצרם.

הדירה המיועדת להריסה מצויה בבניין בן כעשר קומות, המאוכלס במשפחות ובדיירים נוספים. העותרים טענו כי הריסתה תסב נזק לדיירים חפים מפשע, וכי רעיית המפגע לא הייתה מעורבת בפיגוע ולא ידעה על כוונותיו. בנסיבות אלה, לשיטתם, אין להפעיל את תקנה 119.

מהי תקנה 119 ומה תכליתה

תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) היא הוראה מנדטורית ותיקה, המעניקה למפקד הצבאי סמכות להורות על החרמה והריסה של בית שבו התגורר מי שביצע עבירה המוגדרת כמעשה טרור. בפסיקה נקבע לאורך השנים כי התכלית המרכזית של שימוש בתקנה היא הרתעתית – יצירת תמריץ שלילי שירתיע מפגעים פוטנציאליים. בניגוד לענישה פלילית, שמטרתה להטיל סנקציה על מבצע העבירה עצמו לאחר הרשעה, התקנה נועדה להשפיע מראש על שיקול הדעת של מי שעלול להגות ולבצע פיגוע, מתוך ידיעה כי בני משפחתו עלולים לשאת בתוצאות קשות.

במילים פשוטות, ההנחה היא שמפגע פוטנציאלי ישקול מחדש את מעשיו אם ידע כי בית משפחתו עלול להיהרס. התקנה אינה דורשת הוכחת מודעות או מעורבות מצד בני המשפחה, ומיושמת לפי הערכה ביטחונית עדכנית של גורמי המקצוע.

טענות העותרים: פגיעה בחפים מפשע, הפליה ושיהוי

העותרים טענו כי צו ההריסה מהווה ענישה קולקטיבית אסורה, הפוגעת באנשים שלא היו מעורבים בפיגוע. הם הדגישו כי רעיית המפגע לא ידעה על כוונותיו וכי היא מתמודדת עם נסיבות חיים קשות. בנוסף, עתרו הדיירים בבניין בטענה שהריסת הדירה עלולה לפגוע ביציבות המבנה, בתשתיות ובאיכות החיים של כלל השכנים.

טענה נוספת עסקה באכיפה סלקטיבית ובהפליה: לשיטתם, השימוש בתקנה נעשה באופן שאינו אחיד כלפי כלל האוכלוסיות. העותרים גם העלו טענת שיהוי – לדבריהם, המרחק הזמני בין מועד הפיגוע למועד הוצאת הצו ומימושו מלמד על היעדר נחיצות מיידית, ועל הסתמכות מצד בני המשפחה והדיירים כי ההליך לא יושלם.

עמדת המדינה והמפקד הצבאי: הרתעה שאינה ענישה קולקטיבית

המדינה והמפקד הצבאי השיבו כי השימוש בתקנה נועד להרתעה ולא לענישה, וכי הפגיעה בבני משפחה ובשכנים נלווית למטרה ההרתעתית ואינה מהווה תכלית כשלעצמה. לפי גורמי המקצוע, בתקופה של איום ביטחוני מוגבר, החשש מהידרדרות ביטחונית והתגברות פיגועי הירי מחייבים הפעלה מדודה אך נחרצת של הכלי. עוד נטען כי נבחנו דרכי ביצוע שיקטינו ככל האפשר פגיעה ברכוש שכנים ובהיבטי בטיחות, תוך היוועצות עם גורמי הנדסה ומיגון.

באשר לטענת ההפליה, המדינה הדגישה שהפעלת התקנה מבוססת על צורך הרתעתי קונקרטי הנגזר ממאפייני התופעה ומסיכוני הטרור כפי שהם מוערכים מעת לעת, ולא על שיוך לאומי או מגזרי כשלעצמו. ביחס לשיהוי, נטען שההליך חייב להיעשות בזהירות, תוך איסוף חוות דעת מקצועיות ותרשימי ביצוע, ולכן פערי זמן מסוימים מובנים ואינם מלמדים על ויתור על הסמכות.

קביעות בית המשפט: הרוב מקבל את עמדת גורמי הביטחון

הרכב השופטים קבע ברוב דעות כי יש לדחות את העתירה. נקבע כי שאלת היעילות ההרתעתית של הריסות בתי מפגעים היא עניין מקצועי הנסמך על מידע מודיעיני, ניתוח מגמות ביטחוניות וניסיון מצטבר, ועל כן בית המשפט נוטה שלא להתערב בה אלא אם כן מתגלה חוסר סבירות קיצוני. עוד חזר הרוב על העיקרון שלפיו מודעות בני משפחה או היעדרה אינה תנאי לפגיעה, שכן התכלית ההרתעתית מכוונת למנוע פיגועים עתידיים באמצעות יצירת עלות נוספת למבצע הפוטנציאלי.

הרוב הדגיש כי בנסיבות התקופה – המאופיינת באיומים ביטחוניים מוגברים ובגלי טרור – המשקל שיש ליתן להרתעה עולה, כל עוד נשמרים כללי המידתיות, הבדיקה הפרטנית והתאמת האמצעי למקרה הקונקרטי. בהתאם, נקבע כי ההחלטה להרוס את הדירה עומדת במבחני המשפט המנהלי: היא נשענת על תשתית עובדתית מספקת, נועדה לתכלית ראויה, ואינה חורגת ממתחם הסבירות.

התמודדות עם הטענות הפרטניות: מודעות, נסיבות חיים ושיהוי

באשר לטענת היעדר המעורבות של רעיית המפגע, קבע הרוב כי אף אם בני המשפחה לא ידעו, אין בכך כדי לרוקן את התכלית ההרתעתית שעליה נשענת התקנה. הרוב הכיר בקושי האנושי ובפגיעה הקשה העלולה להיגרם לקרובי משפחה, אך ציין כי מניעת פיגועים עתידיים היא יעד ראשון במעלה במאזן האינטרסים.

לעניין נסיבות החיים הקשות שעלו בעתירה – לרבות היותה של העותרת אלמנה והשלכות כלכליות וחברתיות – הדגיש בית המשפט כי שיקולים הומניטריים נשקלו, אולם הם אינם מאיינים את הצורך ההרתעתי שהוצג בחוות הדעת המקצועיות.

ביחס לטענת השיהוי, נקבע כי מרווח הזמן שחלף בין הפיגוע לצו אינו חורג מן הסביר בהתחשב בצורך לפעול בזהירות, להכין תוכניות ביצוע ולבחון חלופות. לא הוכחה הסתמכות קונקרטית של הדיירים או של בני המשפחה על כך שהצו לא ימומש.

אופן ביצוע ההריסה וסיכון לשכנים

העותרים התריעו מפני פגיעה מבנית בבניין רב-קומות ובתשתיותיו. הרוב קבע כי סוגיית ההנדסה והבטיחות מצויה בליבת שיקול הדעת המקצועי של הרשויות, ובית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתן. יחד עם זאת, נקבעה חזקה כי המפקד הצבאי ינקוט אמצעי זהירות מחמירים ויגביל את הפגיעה לדירה המיועדת, ככל שהדבר ניתן, תוך פיקוח הנדסי מתאים.

דעת מיעוט: משקל מוגבר לפגיעת הלוואי

דעת מיעוט סברה כי יש ליתן משקל רב יותר לפגיעה בדיירים חפים מפשע בבניין משותף, ולבחון אמצעים חלופיים שאינם כרוכים בהריסה פיזית. לשיטתה, במצבים שבהם ניתן להשיג הרתעה באמצעים פוגעניים פחות – יש להעדיפם. עם זאת, עמדת המיעוט לא גברה על הכרעת הרוב.

משמעות ההכרעה והשלכותיה

פסק הדין משמר את קווי המדיניות שנקבעו בפסיקה בשנים האחרונות: בית המשפט מכירבתכלית ההרתעתית של תקנה 119, מעניק משקל רב להערכות המקצועיות של גורמי הביטחון, ומתערב במשורה בהחלטות הנגזרות ממידע מודיעיני ומצרכים ביטחוניים דינמיים. לצד זאת, הוא מדגיש את חובת הזהירות, הבחינה הפרטנית והמידתיות בכל מקרה ומקרה.

מבחינה מעשית, בני משפחה ודיירים בבניינים משותפים צריכים לדעת כי הדיון בצווי הריסה יתמקד בשאלות הבאות: האם קיימת תכלית הרתעתית ממשית; האם נשקלו חלופות פחות פוגעניות; האם אופן הביצוע מצמצם פגיעה לצדדים שלישיים; והאם ההחלטה נסמכת על חוות דעת עדכניות.

• תקנה 119 היא כלי מנהלי-ביטחוני שנועד להרתיע, לא להעניש, ומופעל על בסיס הערכה מקצועית.
• מודעות או מעורבות של בני משפחה אינה תנאי להפעלת הסמכות, אף כי נשקלת במסגרת המידתיות.
• ביקורת שיפוטית על שיקול הדעת הביטחוני קיימת, אך ההתערבות מצומצמת ונעשית רק אם נפלה חוסר סבירות מהותי.
• טענות בדבר הפליה נבחנות על רקע הצורך ההרתעתי הקונקרטי ולא על בסיס שיוך מגזרי כשלעצמו.
• במקרים של בנייני מגורים, הרשויות מחויבות לצמצם פגיעה לשכנים ולפעול תחת פיקוח הנדסי.
• פערי זמן בין האירוע לצו אינם מעידים בהכרח על ויתור על הסמכות, כל עוד הנימוקים המקצועיים עומדים בעינם.

סיכום

בית המשפט העליון, ברוב דעות, הותיר על כנו צו להריסת דירתו של מפגע שביצע פיגוע ירי קטלני נגד משפחה ישראלית. נקבע כי האיומים הביטחוניים המתגברים מחייבים הפעלה זהירה אך אפקטיבית של תקנה 119, וכי שאלת ההרתעה היא בראש ובראשונה מקצועית. אף שהודגשו הקשיים האנושיים והפגיעה האפשרית בדיירים חפים מפשע, הקו המנחה בפסק הדין הוא כי מניעת פיגועים עתידיים והגנה על שלום הציבור מצדיקות, במקרים מתאימים, את הפגיעה הנלווית. דעת מיעוט הציעה לבחון חלופות מרוסנות יותר, אך לא שינתה את תוצאת ההליך. בכך, פסק הדין מאשרר את מעמד התקנה ככלי הרתעתי מרכזי ומשרטט את גבולות הפעלתה תחת ביקורת שיפוטית זהירה.