בג"ץ דחה עתירה לביטול תניית ויתור בהסכם גירושין: אזהרה מפני שימוש לא מבוקר בבינה מלאכותית

בג"ץ דחה עתירה שדרשה לבטל תניית ויתור כלכלית שנכללה בהסכם גירושין של בני זוג בני העדה המוסלמית ואושרה בבית הדין השרעי. ההרכב המחיש פעם נוספת את הריסון השיפוטי כלפי ערכאות דתיות, והבהיר כי התערבות תיעשה רק במקרים חריגים. בתוך כך, בית המשפט התייחס בהרחבה לשימוש המתפתח בבינה מלאכותית בהליכי משפט, הדגיש את פוטנציאל הייעול הטמון בה, אך התריע על הסיכונים שבאימוץ לא מבוקר של כלים אלו, במיוחד כאשר כתבי טענות נשענים על אסמכתאות שאינן קיימות או אינן תואמות את הדין.

רקע: ההסכם, האישור והעתירה

בני הזוג נישאו לפני קרוב לשני עשורים ונולדו להם שלושה ילדים קטינים. לאחר גירושיהם, ובעקבות ייעוץ משפטי שקיבלו, הם חתמו על הסכם גירושין קצר שאושר בבית הדין השרעי. לפי נוסח ההסכם, האישה ויתרה על תביעות ממוניות הנלוות לנישואין ולפירוקם. בשלב מאוחר יותר, האישה הגישה תביעה לבית הדין השרעי בבקשה לבטל את תניית הוויתור, אך תביעתה נדחתה. ערעורה נדחה אף הוא בבית הדין לערעורים.

לאחר מכן הוגשה עתירה לבג"ץ בטענה כי אישור בית הדין השרעי חרג מסמכותו, שכן הויתור נוגע ל"זכויות אזרחיות" וכי העותרת לא הבינה את משמעות התנאי בהסכם, בין היתר משום שאינה יודעת קרוא וכתוב בשפה שבה נוסח המסמך. בעתירה נטען גם כי האישור ניתן מבלי לוודא באופן מספק את רצונה החופשי של העותרת ואת הבנתה.

טענות הצדדים כפי שעלו בהליך

העותרת טענה כי בית הדין השרעי אינו מוסמך לאשר ויתור גורף על זכויות ממוניות, וכי נסיבות כריתת ההסכם מלמדות על פגם מהותי בהסכמה. עוד נטען כי לא הובהרה לה די הצורך המשמעות של סעיף הוויתור, וכי שפת ההסכם הקשתה עליה להבין את הכתוב.

מנגד, עמדת המשיבים והיועץ המשפטי הרלוונטי הייתה כי לבית הדין השרעי סמכות לאשר רכיבים ממוניים בהסכמי גירושין, וכי העותרת הצהירה בפני הערכאה הדתית שהיא מבינה את תנאי ההסכם וחתמה עליו מרצון. נטען שההליך בפני בית הדין השרעי התנהל כדין, ושאין בנמצא עילה חריגה המצדיקה את התערבות בג"ץ.

עמדת בג"ץ: ריסון כלפי בתי הדין הדתיים והיעדר עילת התערבות

בפסק הדין הבהיר בית המשפט כי אינו משמש ערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים. בעתירות מעין אלה, הדיון בבג"ץ נוגע לשאלות של סמכות, חריגה מסמכות, עיוות דין או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. כאשר ההליך בפני הערכאה הדתית התקיים בסמכות ובאורח הוגן, לא בנקל יחליף בג"ץ את שיקול דעתה.

• נקבע כי בית הדין השרעי פעל בגדרי סמכותו כאשר אישר רכיבים ממוניים בהסכם הגירושין.
• העותרת הצהירה בפני בית הדין השרעי כי הבינה את ההסכם וחתמה עליו ברצון חופשי, ועל כן אין בסיס עובדתי מספק להטיל דופי בתקינות האישור.
• לא נמצאה פגיעה בכללי הצדק הטבעי המצדיקה התערבות חריגה של בג"ץ.

בית המשפט ציין כי למרות הכשלים שנמצאו באופן הצגת הטענות בעתירה, נשקלה בקשת העותרת לגופה כדי שלא תיפגע בשל מחדלי ייצוג. בסופו של יום הוחלט לדחות את העתירה בהיעדר עילת התערבות, וזאת לאחר שנבחנו הטענות המרכזיות שהועלו.

בינה מלאכותית בהליך המשפטי: בין מנוע צמיחה למוקש מקצועי

חלק משמעותי מהדיון הוקדש לאופן שבו עורכי דין עושים שימוש בכלי בינה מלאכותית. בית המשפט ציין כי הטכנולוגיה כבר משולבת במערכות משפטיות ברחבי העולם, בין לצרכים ניהוליים ובין לחקר משפטי וסיוע בניסוח מסמכים. היכולת למפות סיכונים, לשפר ניסוחים ולהעמיק את המחקר היא נכס של ממש. לצד זאת, הובהר כי שימוש בלתי מבוקר עלול להוליד מסמכים המכילים מידע מטעה או אסמכתאות שלא היו ולא נבראו.

בפסק הדין הובא כי כתבי הטענות שהוגשו בעתירה התבססו על מקורות שהוצגו כפסקי דין של בג"ץ, אך בדיקה העלתה כי חלקם אינם קיימים וחלקם נסובו על תיקים, צדדים או תכנים שאינם מתיישבים עם הציטוטים שיוחסו להם. על יסוד השוואות לדוגמאות עדכניות מהשנים האחרונות, העריך בית המשפט בסבירות גבוהה שנעשה שימוש בכלי מבוסס בינה מלאכותית, שהיה מקור לכשלים הללו.

• תופעת "הזיות" בבינה מלאכותית: מדובר במקרים שבהם המערכת מייצרת ביטויים משפטיים או ציטוטים שנראים אותנטיים אך למעשה הם בדויים או שגויים.
• מראית עין של סמכות: הטקסט שנוצר עשוי להיות שוטף, קוהרנטי ומרשים, ובכך להטעות גם אנשי מקצוע אם לא בודקים את המקורות בפועל.
• סיכון להליך: הסתמכות על מידע כזה פוגעת באמינות כתבי הטענות, עלולה להוליך שולל את בית המשפט ולכרסם באמון הציבור במערכת.

המסר של בית המשפט היה כפול: מצד אחד, אין לשפוך את התינוק עם המים – לכלים הללו יש פוטנציאל ממשי לקדם את איכות העבודה המשפטית, להנגיש דין ולהאיץ הליכים. מצד שני, האחריות הסופית לתוכן מוגש לבית המשפט רובצת תמיד על כתפי עורך הדין.

חובות מקצועיות של עורכי דין בעידן בינה מלאכותית

בית המשפט הבהיר כי כתבי טענות הם אבן יסוד בהליך השיפוטי. לכן קיימת חובה מקצועית להגישם כשהם מדויקים, אמינים ומבוססים על אסמכתאות קיימות. גם כאשר נעזרים בטכנולוגיה מתקדמת, עורך הדין אינו רשאי להסתמך על פלטי מערכת מבלי לאמת את המקורות.

• אימות כפול: על עורכי דין לוודא שהפניות לפסיקה ולדין תואמות מסמכים רשמיים, ולקרוא את המקורות עצמם ולא רק תקצירים או הדמיות.
• הבנת מגבלות הכלים: חשוב להכיר את נקודות התורפה של מערכות בינה מלאכותית, לרבות נטייה ליצור ציטוטים שנשמעים אמינים אך חסרי בסיס.
• שמירה על שיקול דעת מקצועי: טכנולוגיה אינה תחליף לאחריות אנושית, לביקורתיות ולזהירות המתבקשת במקצוע.

יחד עם האזהרה, בית המשפט הצביע על יתרונות משמעותיים: שיפור ניסוח הסכמים, איתור כשלים לוגיים בטיעונים, איתור פסקי דין רלוונטיים והגדלת הנגישות המשפטית לציבור הרחב. עוד צוין כי יתכן שבקצב התקדמות הטכנולוגיה, חלק מן החששות יקבלו מענה טכנולוגי, אך עד אז – על אנשי המקצוע לפעול ברמת פיקוח גבוהה על תכנים שהם מגישים.

יישום לכלל המערכת והשלכות רוחב

מעבר למקרה הפרטני, לפסק הדין יש משמעות רחבה ביחסי הגומלין בין בג"ץ ובתי הדין הדתיים. הוא מזכיר כי ריסון שיפוטי הוא העיקרון המנחה כאשר ההליך הדתי מתנהל בסמכות ותוך שמירה על כללי צדק בסיסיים. כך נשמר האיזון הרגיש בין מערכות השיפוט, וכל ערכאה תורמת ממומחיותה בתחומה.

בנוסף, האמירה העקרונית בנוגע לבינה מלאכותית משמשת כתמרור אזהרה וכמצפן מקצועי. בתי משפט מצפים לכתבי טענות שנערכו בקפדנות, ובהם כל ציטוט ניתן להתחקות אל מקורו. כאשר כלי דיגיטלי משמש לכתיבה או למחקר, עליו להיות אמצעי עזר בלבד – לא תחליף לשיקול דעת משפטי ולבדיקת מקורות. שימוש לא מבוקר עלול להוביל לתוצאה ההפוכה: פגיעה בטענות הלקוח, בזבוז משאבים שיפוטיים וסיכון אתי למייצג.

• לבתי המשפט: חידוד כללים פרוצדורליים בדבר אימות אסמכתאות עשוי לצמצם טעויות עתידיות ולהגביר אמון.
• למשרדי עורכי דין: הטמעת נהלי בקרת איכות לכל מסמך המופק בשילוב בינה מלאכותית, כולל סקירת אדם מיומן לפני הגשה.
• לציבור: הבנה כי טכנולוגיה יכולה לסייע, אך אין לראות בה תחליף לייעוץ משפטי מקצועי ואחראי.

מבט קדימה: בין חדשנות לאתיקה

ההתפתחויות האחרונות מציבות אתגר כפול: מחד, מערכות בינה מלאכותית יכולות לשנות את פני המקצוע – לקצר את משך ההתדיינות, לשפר נגישות ולהעשיר את המחקר המשפטי. מאידך, הן דורשות התאמת סטנדרטים אתיים ופרוצדורליים, כדי שהשימוש בהן ייעשה באחריות. בית המשפט רמז כי עם התקדמות הטכנולוגיה, גם החובות המקצועיות עשויות לכלול ציפייה ליעילות שמקנה שימוש בכלים חכמים – אך זאת כל עוד נשמרת הבקרה האנושית הקפדנית.

במקרה שלפנינו, ההכרעה הייתה ברורה: אין עילה להתערב באישור הסכם הגירושין שניתן בבית הדין השרעי, והעתירה נדחתה. אך האמירה העקרונית – על הצורך בשימוש אחראי, זהיר וביקורתי בבינה מלאכותית – היא המסר המרכזי שיישאר עם הקהילה המשפטית עוד זמן רב.

לסיכום, פסק הדין משרטט קו מדיניות: כיבוד סמכותם של בתי הדין הדתיים כל עוד אינם חורגים ממנה, ושילוב מושכל של חדשנות טכנולוגית במקצוע עריכת הדין. בין אם נעזרים בכלי בינה מלאכותית לנסח הסכמים או לערוך כתבי טענות, האחריות הסופית לאמינות, לדיוק ולתקינות המסמך נותרת אנושית – ומוטלת על כתפיו של עורך הדין.