לאחר ביקורת חריפה בבג״ץ: שרי האוצר והשיכון הורו להפעיל מיידית את חוק הדיור הציבורי

בעקבות דיון טעון בבג״ץ, שבמהלכו ביקרו השופטים בחריפות את אי‑קיומו של חוק הדיור הציבורי חרף כניסתו לתוקף, הודיעו שר האוצר ושר הבינוי והשיכון כי הורו למשרדי הממשלה הרלוונטיים להפעיל את החוק באופן מיידי. לפי ההנחיה, ובכפוף להסדרת הוראות הביצוע, יוכלו זכאים להתחיל בצעדים לרכישת הדירות בהן הם מתגוררים, באמצעות רישום ופנייה לחברות המשכנות שיקבלו הנחיות להפעלת ההליך. ההחלטה מסמנת תיקון מהיר של מחדל ממושך, ומעלה לדיון את גבולות שיקול הדעת המנהלי כאשר חוק תקף אינו מיושם בפועל.

הרקע לעתירה ולחוק הדיור הציבורי

חוק הדיור הציבורי נחקק בשנות ה‑90 כדי לאפשר לדיירי דיור ציבורי לרכוש את הדירות שהוקצו להם במחיר מסובסד ובהתאם לקריטריונים של זכאות. לאורך שנים הושהה יישומו מעת לעת באמצעות הוראות כלליות שנקבעו במסגרת מדיניות תקציבית, עד שבשלב מסוים חדל להתממש הלכה למעשה על אף עמדתו התקפה במדרג הנורמטיבי. בעתירה שהוגשה לבג״ץ על ידי תנועה אזרחית וחבר כנסת לשעבר נטען כי מחדל היישום פוגע בשלטון החוק, בזכות לשוויון ובהסתמכות הציבור על דבר החקיקה. מנגד, עמדת המדינה הייתה כי ממשלה חדשה ביקשה לשוב ולבחון את המדיניות, לרבות הצעה לתיקון החוק שתקבע מטרה שונה לכספי המכירות, וזאת תוך עריכת עבודת מטה וסנכרון בין‑משרדי.

המסגרת המשפטית הרלוונטית פשוטה: חוק שקבעה הכנסת מחייב את הרשות המבצעת. גם כאשר נדרשת תקנת משנה כדי לפרט מנגנונים, נקודת המוצא היא שאין לעכב את מה שניתן לבצע כבר עכשיו. זוהי תמצית עקרון שלטון החוק — העדפת הנורמה שנקבעה על ידי המחוקק על פני שיקולי נוחות או סדרי עדיפויות משתנים של הרשות.

ביקורת ההרכב: חוק תקף יש לקיים

במהלך הדיון הקשו שופטי ההרכב על נציגי המדינה ושאלו מדוע אין מתחילים במימוש הוראות החוק שניתן להפעילן מיד, אף אם טרם הותקנו תקנות משלימות. אחת השופטות הבכירות הדגישה כי כבוד הרשויות מחייב הצהרה ברורה על יישום מיידי, במקום השתהות שאינה הולמת חוק תקף. נציגי המדינה הודו כי מדובר בחוק שלא בוצע בפועל, אך טענו כי ההימנעות לא נבעה מאי‑עשייה גרידא אלא משינויי ממשל, סדרי עדיפויות ודיונים מקצועיים מקדימים. בית המשפט חזר והטעים כי גם בעיתות מעבר בין ממשלות, על הרשות לקיים את הדין כל עוד לא בוטל או שונה כדין.

• עיקרון עליונות החוק: מרגע שחוק נכנס לתוקף, הרשות המבצעת מחויבת לו ללא תנאי של הסכמה פוליטית מתחלפת.
• אי‑תלות בתקנות משניות: היעדר תקנות אינו מצדיק השבתה מלאה של החוק, כאשר ניתן להפעיל רכיבים שאינם דורשים השלמות רגולטוריות.
• שינוי ממשל אינו נימוק: חילופי שרים או מדיניות אינם מתירים התעלמות זמנית מהוראות חוק תקף.
• חובת תכנון ויישום במקביל: ניתן להמשיך בבחינה מדיניות ובחקיקה משלימה, תוך נקיטת צעדי ביניים לכיבוד המצב המשפטי הנוכחי.

ההחלטה המיידית של משרדי הממשלה

בתום הדיון הודיעו השרים הממונים כי הורו להכניס את החוק לתוקף באופן מיידי. המשמעות היא שהמשרדים יפרסמו הנחיות פנימיות לחברות המשכנות, יסדירו מנגנוני רישום ראשוני של בקשות, ויאפשרו לזכאים לפתוח תיקי רכישה. עד שיושלמו הליכי החקיקה הסופיים — ככל שיונחו תיקונים על שולחן הכנסת ויתקבלו — יופעלו נהלים זמניים שמטרתם למנוע פגיעה נוספת בזכאים ולגשר על הפער שנוצר עקב ההשהיה הממושכת.

על פי העמדה המקצועית שהוצגה, תיבדק התאמת המענים התקציביים לצרכים החברתיים, לרבות בחינה אם ההכנסות ממכירת דירות יופנו בעיקר לסיוע בשכר דירה או לרכישת נכסים חדשים לטובת המלאי הציבורי. נושא זה דורש הכרעות מדיניות וחקיקתיות ברורות, אך בינתיים ההפעלה המעשית תתמקד בזכויות הפרט הקונקרטיות, בהתאם לחוק הקיים ולכללי מנהל תקין.

משמעויות משפטיות וחברתיות

החלטת הממשלה בעיצומו של דיון שיפוטי ממחישה את האיזון העדין בין הרשויות: המחוקק קובע את הנורמה, הרשות המבצעת מממשת, ובית המשפט מוודא שלא נוצר חלל שבו חוק בתוקף אינו נאכף. מנקודת מבט מנהלית, אי‑יישום חוק הוא פגם מהותי שעלול להתפרש כהיעדר סמכות שבפועל — מצב בו הרשות פועלת (או נמנעת מלפעול) בניגוד למתחייב מהדין. מבט חברתי מזכיר כי מאחורי הדיון ניצבים דיירים מוחלשים הזכאים לוודאות, לשוויון הזדמנויות ולהליך יעיל, תוך שמירה על הקופה הציבורית והגדלת היצע הדיור לטווח ארוך.

החוק מבקש להסדיר נתיב מעבר מבעלות ציבורית לבעלות פרטית, באמצעות קריטריונים מוגדרים ותמחור מבוקר. לצד זאת, הוויכוח על יעד ההכנסות ממכירת הדירות — סיוע בשכר דירה לעומת הרחבת המלאי הציבורי — יוסיף ללוות את הדיון הציבורי. שני הכיוונים שואפים להיטיב עם אוכלוסיות מוחלשות, אך נבדלים באופן ההשפעה: האחד מסייע מידית למשקי בית בשוק החופשי, והשני מגדיל את היצע הדיור הציבורי ומשפיע לאורך זמן.

איך יפעל התהליך בפועל

במישור הפרקטי, המשרדים צפויים לפרסם הוראות אופרטיביות שיכללו מסלולי פנייה ברורים, דרישות מסמכים, זמני טיפול ותיעדוף עומסים. משמעות הדבר היא שמי שעומד בתנאי החוק הקיימים יוכל להגיש בקשה ראשונית לרכישה, שתיבדק לפי אמות מידה שנקבעו בעבר ושיעודכנו במידת הצורך. הסבר קצר: "תקנות" הן כללי משנה שמפרטות כיצד ליישם חוק. לעיתים ניתן להפעיל חלקים מהחוק גם ללא התקנות, כאשר ההוראות מספיקות ברורות.

• רישום מקדים: פתיחת בקשה בחברה המשכנת המנהלת את הנכס הציבורי.
• בדיקת זכאות: בחינה אם המבקש עומד בתנאי השהייה, ההכנסה, הוותק בדירה ופרמטרים נוספים שנקבעו במדיניות.
• קביעת שווי ותנאי תשלום: חישוב המחיר לפי נוסחאות החוק והנחות הרלוונטיות, לצד אפשרויות מימון ולוחות זמנים.
• ליווי והשלמת מסמכים: הנחיות מעשיות למבקשים, לרבות תיעוד זהות, הוכחות מגורים ואישורי תשלומים.
• סגירת עסקה ורישום זכויות: לאחר עמידה בתנאים, תועבר הבעלות בהתאם לכללי רישום זכויות המקרקעין.

יעוד ההכנסות ממכירות: מחלוקת לגיטימית

המדינה הבהירה כי בכוונתה לקדם תיקון שיעצב מחדש את יעד הכספים שיתקבלו ממכירת הדירות, תוך העדפה להפנות משאבים לסיוע בשכר דירה. מתנגדי הכיוון הזה טוענים כי מכירת נכס ציבורי מחייבת השקעה חוזרת במלאי עצמו, כדי שלא לדלל את ההיצע ולפגוע בדורות הבאים של זכאים. שתי העמדות ראויות לדיון: סיוע בשכר דירה נותן מענה גמיש ומהיר בשוק משתנה, בעוד שהשקעה בנכסים ציבוריים מייצרת תשתית קבועה ויציבה. הכרעה בנושא תתקבל רק לאחר הליך חקיקה מסודר, דיון בוועדות ובחינה כלכלית‑חברתית רחבה.

פיקוח, שקיפות והמשך ההליכים

בהמשך ישיר לביקורת השיפוטית, הציפייה היא שהרשויות ידווחו על התקדמות ההפעלה, יפרסמו נתוני ביצוע ויקבעו מנגנוני בקרה. המשפט המנהלי מחייב עמידה בכללי סבירות, שוויון והגינות: הנחיות ברורות לציבור, מרחב שיקול דעת מוגדר לפקידים, וזמני טיפול ידועים מראש. שקיפות תאפשר גם ביקורת פרלמנטרית אפקטיבית ותסייע לזהות צווארי בקבוק בשלב מוקדם.

היבט עקרוני: כאשר הרשות נמנעת מליישם חוק

כאשר רשות נמנעת מליישם חוק תקף, בית המשפט רשאי לבקר את ההימנעות במסגרת עתירה מנהלית. העתירה היא כלי שבאמצעותו אזרחים וארגונים מבקשים מבית המשפט להורות לרשות לפעול כדין. הסעדים האפשריים מגוונים — החל בהצהרה עקרונית וכלה בהנחיה אופרטיבית לנקוט צעדים — אך כולם נשענים על העיקרון כי אין להקפיא דין באמצעות השתהות. גם אם יוזמות תיקון נמצאות בפתח, הן אינן גוברות על המציאות המשפטית הנוכחית עד לאישורן.

המהלך הנוכחי, של הפעלה מיידית לצד קידום תיקונים עתידיים, מאמץ את מבחן האיזון: כיבוד הדין הקיים מחד, והותרת מרחב למדיניות ומחשבה מינהלית מאידך. כך נמנעת פגיעה מתמשכת בזכאים, ומובטח כי כל שינוי ייעשה רק בדרך המלך — באמצעות הליך חקיקה מלא ושקוף.

בסיכומו של יום, ההחלטה להפעיל מיידית את חוק הדיור הציבורי היא תזכורת חשובה לכך שזכויות אינן אמורות להמתין להשלמת "עבודת מטה" ללא תוחם זמן סביר. ההרכב השיפוטי אותת כי חובת היישום היא נקודת המוצא, לא אופציה מותנית. כעת, המבחן יעבור לשדה הביצוע: האם יוגדרו נהלים ברורים, יישמר עקרון השוויון, ויוצבו מנגנוני פיקוח שיבטיחו שההבטחה הנורמטיבית תהפוך למציאות עבור אלפי משפחות הזקוקות לכך.