בית המשפט ביטל הסכמות לא חוקיות להצבת מאבטחים חמושים באתרי בנייה והחזיר את הסוגיה לטיפול הרשויות

החלטה עקרונית של בית המשפט לעניינים מנהליים קבעה כי הסכמות בין קבלנים למספר רשויות מקומיות, שניתנו בעבר תוקף של פסק דין ואיפשרו להציב שומרים חמושים באתרים, אינן עומדות בדרישות הדין – ולפיכך בטלות. בית המשפט הבהיר כי שימוש בנשק פרטי לצורך מתן שירותי אבטחה מחייב היתרים ואישורים מצד הגורמים המוסמכים, וכי לא ניתן לעקוף מסגרת זו באמצעות הסכמות מקומיות. יחד עם ביטול ההסכמות, השופט הבכיר החזיר את הנושא לשיקול הדעת של הרשויות, כדי שאלה יקבעו הנחיות חדשות וחוקיות להפעלת אתרי בנייה, תוך עמידה בכללי האבטחה והדין.

הרקע: עתירה נגד הקפאת אתרי בנייה והסכמות שהפכו לפסק דין

ההליך החל בעתירה שהגישו מספר חברות קבלניות נגד כמה עיריות, לאחר שאלה אסרו על חידוש העבודה באתרים בתחומן ואיימו בסנקציות על מי שיפעל בניגוד לכך. במהלך הדיון הגיעו הצדדים למתווה מוסכם, שקיבל תוקף של פסק דין: נקבע כי בכניסה לכל אתר בנייה יוצב שומר הלובש אפוד זוהר, במיקום שייקבע על ידי גורם הביטחון העירוני, והעלות תושת על הקבלנים. בנוסף, הוסכם כי הרשות המקומית תהיה רשאית, לפי שיקול דעתה, לדרוש שהשומר יהיה חמוש. הוסדר גם כי יועסקו באתרי הבנייה רק עובדים בעלי תעודת זהות כחולה או עובדים זרים בעלי אשרת עבודה תקפה, ונקבע איסור לינה באתרי בנייה.

זמן קצר לאחר מתן התוקף למתווה, פנתה המדינה לבית המשפט בבקשת הבהרה וציינה כי הצבת שומר חמוש מחייבת עמידה בתנאים מחמירים על פי הדין: קבלת אישור מהמשרד לביטחון לאומי, עמידה בדרישות כשירות והכשרה, והפעלה באמצעות גורם אבטחה מורשה. המדינה הדגישה כי בעלי רישיון לכלי ירייה פרטי אינם רשאים לבצע שירותי אבטחה באמצעות נשקם האישי. חרף הפנייה, חלק מהעיריות המשיכו להציב בכניסות לאתרי בנייה אנשים פרטיים בעלי רישיון נשק, בשכר קבוע ששולם על ידי הקבלנים, מתוך פרשנות עצמאית שלפיה אין פגם משפטי במתווה.

המסגרת המשפטית: אבטחה, רישוי ונשק פרטי

בית המשפט עמד על ההבדל בין "שומר" לבין "מאבטח". מאבטח הוא בעל הכשרה, רישוי והסמכה ספציפית, הפועל תחת גוף אבטחה מוסמך ומבוקר. שומר, לעומת זאת, אינו נהנה מאותן סמכויות ואינו מחליף מאבטח. הדין בישראל קובע כי נשיאת נשק לצורכי אבטחה מקצועית כפופה למערך אישורים ובקרה: החל מרישוי החברות והמפעילים, עבור בהכשרת העובדים ובדיקות התאמה, וכלה באישור של הגופים המופקדים על כלי ירייה ועל סדרי האבטחה. שימוש בנשק פרטי לביצוע שירותי אבטחה אינו מותר, בין אם מדובר בשמירה סטטית בכניסה לאתר ובין אם במשימות אבטחה אחרות. משמעות הדבר היא שאדם בעל רישיון לכלי ירייה לצורכי הגנה עצמית אינו רשאי, מתוקף רישיונו הפרטי, להעניק שירותי אבטחה בתשלום.

בהקשר זה ציין בית המשפט כי המשמעות המעשית של המתווה המקורי – השארת אפשרות שהשומר יהיה "חמוש" – יצרה בפועל מצב שבו אנשים פרטיים הוצבו כמי שמספקים שירותי אבטחה חמושים ללא המסגרת הרישוי המתאימה. אף שהכוונה הייתה לחזק את הביטחון באתרי בנייה, התוצאה חרגה מגבולות הדין.

עמדת המדינה והתגובה המוסדית

המדינה הבהירה לבית המשפט כי לאחר מתן פסק הדין המקורי פנו גורמי המקצוע בתחום כלי הירייה והאבטחה והעלו חשש לאי-חוקיות המצב שנוצר. בעקבות הפנייה, הודיעה המדינה לעיריות על הצורך לחדול מהצבת אנשים פרטיים חמושים בעמדות השמירה בכניסות לאתרים, ולהימנע מהמשך ביצוע ההסכמות במתכונתן. המדינה הוסיפה כי אם יש צורך בסידורי אבטחה חמושים, על העיריות והקבלנים לפעול רק במסגרת החוק – קרי, באמצעות חברות אבטחה מורשות ובעלי הסמכה מתאימה, ובהתאם לכללים שמנחים המשרד האמון על תחום כלי הירייה והמשטרה.

למרות הבהרות המדינה, חלק מהרשויות המשיכו לפעול לפי המתווה, תוך הסתמכות על ההסכמות שקיבלו בעבר תוקף של פסק דין. מבחינתן, המתווה תוקן כדי להתמודד עם מצב ביטחוני רגיש ולשמור על ביטחון העובדים והתושבים. אלא שבית המשפט הדגיש כי גם מצב חירום אינו מתיר חריגה ממסגרת החוק והאישורים הנדרשים.

הכרעת בית המשפט: ההסכמות נגועות באי חוקיות והן בטלות

השופט הבכיר קבע כי ההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין לוקות באי-חוקיות מובהקת בחלקן, בעיקר בכל הנוגע לשימוש באנשים פרטיים בעלי רישיון נשק פרטי לצורכי אבטחה. העיריות, כך נקבע, היו חייבות לכבד את עמדת המדינה ולהפסיק את המהלך מיד כשנודעה הבעייתיות, או לחלופין לפנות לבית המשפט ולבקש ביטול או תיקון של המתווה. משלא עשו כן, הן פעלו למעשה שלא כדין, אף אם מתוך שיקולי ביטחון כנים.

בית המשפט ביטל את פסק הדין שהעניק תוקף להסכמות והשיב את "הכדור" לרשויות המקומיות: עליהן לגבש הנחיות חדשות להפעלת אתרי בנייה, בהתאם לדין ובהתייעצות עם הגורמים המוסמכים. עוד הובהר כי הביטוי "מאבטח חמוש" טעון זהירות מיוחדת, משום שהוא מרמז על מערך רישוי, הכשרה ואישור שאינם מתקיימים כאשר מדובר באדם פרטי בעל רישיון נשק אישי. נקבע שאין להשאיר על כנן הוראות הפועלות בניגוד לחוק ואף לא להתיר תשלום מתקציבי הקבלנים לסידורים שאינם עומדים בדרישות הדין.

ההשלכות המעשיות לענף הבנייה ולרשויות המקומיות

החלטת בית המשפט אינה מחבלת בהכרח בצורך לשמור על ביטחון באתרי בנייה, אך היא מציבה קו ברור: אבטחה חמושה – רק בהתאם לדין ובאמצעות גורמים מורשים. המשמעות לקבלנים היא שאם יידרשו סידורי אבטחה מוגברים, יהיה עליהם לוודא הפעלה של חברות אבטחה מוסמכות, ולא להסתמך על שומרים פרטיים בעלי נשק אישי. מבחינת הרשויות, יש לעדכן את ההנחיות המקומיות באופן שיגדיר דרישות חוקיות, לרבות תיאום עם הגורמים המוסמכים בתחום כלי הירייה, הגדרת הכשרות נדרשות, ופיקוח על יישומן.

אף שהמתווה המקורי כלל הגבלות נוספות – דוגמת העסקת עובדים בעלי תעודת זהות כחולה או זרים בעלי אשרה בלבד, איסור לינה באתרי בנייה והנחיות תפעוליות – ביטול ההסכמות מחייב את הרשויות לבחון מחדש את כלל הסעיפים, להבדיל בין הוראות חוקיות שניתן לעגנם כדין לבין תנאים שאינם עומדים במבחן הדין או שאינם נחוצים. חלק מההוראות עשויה להיוותר בתוקף באופן עצמאי, ככל שתיקבענה בהחלטה מינהלית חדשה, מנומקת ומאוזנת, העומדת בדרישות המשפט המינהלי.

עקרונות מינהל תקין: לא "לעשות דין עצמי"

פסק הדין מדגיש עיקרון מינהלי בסיסי: גם ברשויות מקומיות מוטלת החובה לפעול בגבולות הסמכות והחוק, ולהימנע מנקיטת צעדים שאינם נתמכים בהסדר נורמטיבי. כאשר המדינה, באמצעות גורמי המקצוע, מסבה את תשומת הלב לפגם משפטי בהסכמה או בהחלטה – על הרשות לשנות מסלול, לעצור את הביצוע או לשוב לבית המשפט, ולא להמשיך במתווה בעייתי. הקפדה על מסגרת זו מבטיחה אחידות, שקיפות והגנה על הציבור.

הנקודות המרכזיות שנקבעו

• אסור להציב אנשים פרטיים בעלי רישיון נשק אישי כמאבטחים בתשלום בכניסות לאתרי בנייה ללא האישורים וההסמכות המתאימים.
• הביטוי "מאבטח חמוש" מחייב עמידה במערך רישוי, הכשרה ואישור של גורמים מוסמכים; לא כל שומר הוא מאבטח לפי הדין.
• רשויות מקומיות אינן רשאיות להמשיך להפעיל הסדרים שנמצאו בלתי חוקיים, גם אם קיבלו בעבר תוקף של פסק דין.
• יש לעדכן הנחיות עירוניות להפעלת אתרי בנייה באופן שמתיישב עם הדין והנחיות גורמי הביטחון והאכיפה.
• במקרה הצורך, אבטחה חמושה באתרי בנייה תיעשה רק באמצעות חברות אבטחה מורשות ובעלי הסמכה כדין.

מבט קדימה: כיצד על רשויות וקבלנים לפעול

המסר המוסדי ברור: יש להיצמד למסגרת החוקית בכל הנוגע לביטחון באתרי בנייה, במיוחד בתקופות רגישות. רשויות מקומיות מתבקשות לגבש נהלים מחודשים בשיתוף גורמי הביטחון המוסמכים, לרבות קביעת אמות מידה להכשרת כוח אדם, בקרה על ספקים, ופיקוח על כך שלא נעשה שימוש באמצעי אבטחה בניגוד לרישוי. קבלנים מצידם צריכים לוודא שהסדרי האבטחה שהם מממנים עומדים בכללים המחייבים, לרבות שימוש בחברה מורשית והימנעות מהצבת אנשים פרטיים חמושים ללא הסמכה מתאימה.

פסק הדין מדגים כי גם כאשר כל הצדדים פועלים מתוך דאגה לביטחון הציבור, אין להתיר חריגה ממסגרת הסמכויות והחוק. כאשר מתגלה פגם – יש לתקנו באופן מיידי ומוסדר, ולא להמשיך בהסדרים שהדין אינו מאפשר. בכך מבקש בית המשפט לקבוע סטנדרט ברור, שימנע מצבים מסוכנים ויבטיח שמירה על ביטחון הציבור לצד שמירה על שלטון החוק.

לסיכום, בית המשפט ביטל את פסק הדין בהסכמה בין הקבלנים לרשויות המקומיות, קבע כי חלק מהסעיפים שנקבעו בו אינם חוקיים – ובפרט ההסדר שאפשר שימוש בנשק פרטי לצורכי אבטחה – והורה להחזיר את הסוגיה לפתחן של העיריות. כעת, על הרשויות לגבש מחדש הנחיות ותנאים לפתיחת והפעלת אתרי הבנייה, תוך עמידה מלאה בדין ובהנחיות הגורמים המוסמכים, וזאת כדי להבטיח גם בטיחות וביטחון – וגם חוקיות ותקינות מינהלית.