העליון דחה בקשת רשות ערעור: תובענה ייצוגית נגד בנק גדול בשל "חשבונות רדומים" תתברר

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהגיש אחד הבנקים הגדולים, והותיר בעינה החלטה לאשר ניהול תובענה ייצוגית נגדו. בלב ההכרעה עומדת חובת האיתור המוטלת על בנק ביחס ל"חשבון רדום" – חשבון או פיקדון ללא תנועה – והיקף הצעדים שעליו לנקוט כדי ליצור קשר עם בעליו. ההרכב השיפוטי קבע כי פנייה למרשם האוכלוסין היא ככלל אמצעי סביר ואף מתבקש לאיתור כתובת מעודכנת, וכי במקרה שנדון הבנק נמנע לאורך שנים מצעד בסיסי זה. בנוסף, התמשכות של כ-11 שנים בלא פעולה אפקטיבית לאיתור הלקוחה הוכרה כבלתי סבירה.

מהו "חשבון רדום" ומה כוללת חובת האיתור

"חשבון רדום" או "פיקדון ללא תנועה" הוא חשבון בנקאי שלא בוצעה בו פעילות במשך תקופה ממושכת. בדין הישראלי נקבעו הוראות המטילות על בנקים חובה לנסות לאתר את בעלי הפיקדונות הללו, לעדכן אותם בדבר יתרות זכות, ולהשיב את הכספים לידי בעליהם. לצד הוראות פקודת הבנקאות, הנחיות פיקוח ותיקות מחייבות את הבנקים להרחיב את מאמצי האיתור ולנצל כלים טכנולוגיים זמינים. הרעיון פשוט: הכסף אינו אמור "להישכח" במערכת הבנקאית, והבנק נדרש לפעול באופן יזום וסביר כדי לאתר את בעליו.

חובת האיתור כוללת, בין השאר, שימוש בנתונים הקיימים אצל הבנק, בדיקת ארכיונים פנימיים, שליחת הודעות ללקוח, וכן הסתייעות במאגרים ציבוריים המותרים לשימוש. בין מאגרים אלה מצוי מרשם האוכלוסין, המשמש מקור עדכני לאיתור כתובות. לפי פסיקת העליון, במקרים המתאימים פנייה למרשם היא חלק אינהרנטי מ"מאמצי איתור סבירים".

הרקע להליך: מהמחוזי לעליון

ההליך נולד מתכנית חיסכון שנפתחה על שם לקוחה קטינה לפני עשרות שנים, ונותרה ללא תנועה לאורך זמן רב. במשך למעלה מעשור שלח הבנק מכתבים לכתובת שאינה עדכנית, חרף חזרתם העקבית. רק לאחר שנים העביר הבנק את הטיפול ליחידת איתור פנימית, שאיתרו בסופו של יום פרטים בארכיון ישן. בינתיים, היתרה בחשבון נותרה "רדומה".

בעלת החשבון הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. היא טענה כי הבנק הפר את חובתו הסטטוטורית לאתר את בעלי החשבונות הרדומים ולהודיע להם על כספים השייכים להם, וכי נקט צעדי איתור חלקיים בלבד. לטענתה, ניתן היה לאתר את כתובתה העדכנית בקלות באמצעות שאילתה פשוטה למרשם האוכלוסין – פעולה שהיא עצמה ביצעה בהצלחה.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת האישור. הוא קבע כי הוצגה תשתית ראייתית לכאורית לכך שהבנק לא עמד בחובת האיתור, ואישר את ניהול התובענה בעילות של עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה. הבנק ביקש רשות ערעור לעליון – ובקשה זו נדחתה.

קביעות העליון: פנייה למרשם האוכלוסין היא צעד סביר

בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות העניין פנייה למרשם האוכלוסין לשם איתור כתובת עדכנית של בעלי חשבונות רדומים היא, ככלל, צעד סביר ואף מתבקש. נקבע כי הבנק נמנע באופן גורף משימוש באמצעי זה בשנים הרלוונטיות, גם במקרים שבהם ברשותו עמדו פרטים מזהים שהיו עשויים לסייע. ההרכב הדגיש כי עצם משלוח הודעות אוטומטיות לכתובת שידוע שאינה עדכנית אינו ממלא את חובת האיתור, ובוודאי לא כאשר הדבר נמשך זמן רב בלא הסלמה לכלי איתור יעילים יותר.

עוד הודגש כי טענת הבנק שלפיה אין תועלת בפנייה למרשם כאשר מספר תעודת הזהות אינו ידוע, אינה מסייעת לו. הטעם לכך הוא שהימנעותו הייתה רחבה וכללית, ולא הוגבלה למקרים שבהם חסר פרט מזהה. בנוסף, הבנק לא הציג תיעוד מספק לעבודת "מוקד איתור" פנימי: לא הונחה תשתית ראייתית בדבר היקף פעולותיו, סוג האמצעים שנקט ושיעור הצלחתו.

עלות שאילתה מול הזכות לכסף: איזון סביר

נקודה נוספת שנבחנה היא ההיבט הכלכלי. הבנק טען כי הגשת שאילתות פרטניות למרשם לכל חשבון היא פעולה יקרה ומסורבלת, בפרט כאשר אין גישה מקוונת. העליון דחה את הגישה המכלילה. נפסק כי עלות סבירה לשאילתה פרטנית – כאשר מדובר בחשבונות שבהם נצברו סכומים שאינם זניחים – אינה מצדיקה הימנעות גורפת. כבר שנים ארוכות מוטלת על המערכת הבנקאית חובת איתור, והנחיות פיקוח ישנות מורות במפורש להגביר מאמצים ולעשות שימוש באמצעים המתאימים, לרבות פנייה למרשם האוכלוסין.

עוד הובהר כי אין ממש בטענה שלפיה רק לאחר הנחיות מאוחרות יותר הוכרעה חובת האיתור באופן שמאפשר גישה ישירה למרשם. לפי העליון, המקור הנורמטיבי לחובה לנקוט אמצעי איתור סבירים קיים מזה שנים, ומרשם האוכלוסין הוא מאגר ציבורי, נגיש וחוקי לשימוש לצורך איתור כתובות. ההדגשה היא על סבירות, מידתיות והתאמת האמצעי לנסיבות.

המשמעות המעשית לבנק ולציבור

קביעות העליון משרטטות סטנדרט תפעולי ברור יותר לבנקים: אין להסתפק בשגרה אוטומטית של דברי דואר שאינם מגיעים ליעדם. כשמתקבל סימן ברור לכך שכתובת אינה מעודכנת – יש להפעיל אמצעים נוספים, ובכלל זה לבדוק מקורות מידע ציבוריים מותרים. הפסיקה מעניקה משקל גם לשיקולי שקיפות ותיעוד: כשהבנק טוען שמוקד איתור פנימי פועל, עליו להציג נתונים, שיטות עבודה ושיעור הצלחה.

• פנייה למרשם האוכלוסין נחשבת אמצעי איתור סביר, בעיקר כשקיימים נתונים מזהים מספקים.
• שליחה חוזרת של דואר לכתובת שידוע שאינה מעודכנת אינה מקיימת את החובה החוקית.
• כאשר העלות סבירה ביחס לסכום הנמצא בחשבון, מצופה מהבנק להגיש שאילתות פרטניות.
• היעדר תיעוד ואי-שקיפות לגבי פעולות איתור יפעלו לחובת הבנק בהליך הייצוגי.

מנקודת מבט צרכנית, ההכרעה מחזקת את ההבנה שכספים "ישנים" אינם אובדים. לבנק יש חובה אקטיבית לאתר את הבעלים ולהשיב להם את כספם. עבור לקוחות, מומלץ לוודא שהפרטים האישיים מעודכנים אצל ספקי שירות פיננסיים, ולבדוק מדי פעם אם קיימים פקדונות ישנים או חסכונות נשכחים.

נקודות מרכזיות מההכרעה

• בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור של הבנק והותיר את אישור התובענה הייצוגית על כנו.
• נמצא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להפרת חובת האיתור ביחס לחשבונות רדומים.
• ההתמשכות של יותר מעשור ללא אמצעי איתור אפקטיביים הוגדרה כבלתי סבירה.
• פנייה למרשם האוכלוסין הוכרה כצעד סביר ומתבקש, ולא רק בעקבות רגולציה מאוחרת.
• הטענה בדבר עלויות גבוהות לשאילתות פרטניות נדחתה כאשר מדובר בסכומים שאינם זניחים.
• ההליך הייצוגי ממשיך בבית המשפט המחוזי בעילות של הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט.

מבט רחב: בין פרטיות, איתור והוגנות

הפסיקה מאירה מתח מובנה בין חובת האיתור לבין שיקולי פרטיות. מצד אחד, אין לצפות מבנק לפגוע בפרטיות לקוחותיו או לעבור על הדין. מצד שני, הדין עצמו קובע כי ניתן לעשות שימוש במאגרים ציבוריים לצורכי איתור בסיסי, כאשר מדובר בהשבת כספים לבעליהם החוקיים. ההכרעה מאשרת כי שימוש זה, כשהוא נעשה באופן מדוד וסביר, אינו רק מותר – אלא לעיתים אף מתחייב.

ההשלכה על השוק הבנקאי עשויה להיות רחבה: הבנקים יידרשו לבחון מחדש את נהלי האיתור, להטמיע תהליכי בקרה ולצמצם הסתמכות על מנגנוני דואר אוטומטיים. מומלץ לבנקים לגבש "מפת דרכים" מוסדרת לאיתור, הכוללת מדרג אמצעים עולה והוכחה בדיעבד של המאמצים שננקטו. בין היתר, ניתן לשקול:

• קביעת נקודת טריגר מובנית למעבר מצעדים בסיסיים לאמצעים מתקדמים, לאחר כישלון חוזר של משלוחי דואר.
• ביצוע בדיקה במרשם האוכלוסין לאחר מספר ניסיונות כושלים, כאשר התועלת הצפויה מצדיקה זאת.
• תיעוד עקבי של כל שלב בתהליך, לרבות מועדים, תוצאות ושיקולים.
• בחינת ארכיונים פנימיים והצלבה עם נתונים היסטוריים במידת הצורך.
• דיווח פנימי תקופתי להנהלה על שיעורי ההצלחה ועל חשבונות שנותרו ללא איתור.

גם ברמה הציבורית מדובר במסר של הוגנות ושקיפות. התובענה הייצוגית נועדה לתת פתרון למקרים שבהם ליחיד כמעט ואין תמריץ או יכולת לנהל הליך עצמאי. בהקשר של חשבונות רדומים, פערי המידע בין הבנק ללקוח בולטים במיוחד, בין אם בשל חלוף הזמן ובין אם משום שהלקוח כלל אינו מודע לעצם קיום החשבון. אישור התביעה כייצוגית משמש כלי לאיזון הפערים הללו.

לסיום, העליון הבהיר כי בשלב זה אין מדובר בהכרעה סופית בטענות המהותיות, אלא בקביעה שלפיה מתקיימת תשתית מספקת להמשך בירורן במסגרת ייצוגית. משכך, ההליך ישוב לבית המשפט המחוזי להמשך ניהול, והצדדים יוכלו להביא ראיות ושקולים מלאים בשאלת האחריות והסעדים. עד אז, המסר המיידי לבנקים ברור: חובת האיתור היא חובה פעולה – לא טקסיות; וללקוחות – כדאי לעדכן פרטים ולבדוק, מעת לעת, אם ישנם כספים נשכחים המגיעים להם.