בית הדין הארצי: רצח עובד על רקע סכסוך משפחתי אינו תאונת עבודה

בית הדין הארצי לעבודה דחה ערעור של אלמנה שביקשה להכיר ברצח בן זוגה במהלך יום עבודתו כתאונת עבודה המזכה בגמלת תלויים. בפסק הדין נקבע כי אף שהאירוע התרחש בזמן העבודה ובשטח העבודה, מדובר במעשה אלימות מכוון הנובע מסכסוך אישי בין משפחות – נסיבה השוללת את הקשר הסיבתי הנדרש לעולם התעסוקה.

מה עמד על הפרק

השאלה המרכזית הייתה האם אירוע ירי קטלני, שבו נרצח עובד במהלך עבודתו, עונה על ההגדרה של "פגיעה בעבודה" לפי דיני הביטוח הלאומי. המנוח הועסק כשכיר בעבודות שטח באזור הצפון, ובמהלך יום עבודה נורה למוות. זמן קצר לאחר מכן, שני מעורבים הועמדו לדין פלילי והודו בעבירות של סיוע – האחד סיוע לרצח, והאחר סיוע לאחר מעשה. מגזר הדין הפלילי עלה כי בין משפחת המנוח לבין משפחת המעורבים התקיים סכסוך קודם וממושך.

האלמנה פנתה למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר באירוע כתאונת עבודה, ולשלם לה גמלת תלויים. המוסד דחה את התביעה, והיא הוגשה מחדש לבית הדין האזורי לעבודה. גם שם התביעה נדחתה. על כך הוגש ערעור לבית הדין הארצי.

טענות הצדדים בערעור

המערערת – אלמנת המנוח – טענה כי הירי התרחש בזמן העבודה ובמקום העבודה, ולכן חל הכלל שלפיו תאונה שאירעה "תוך כדי העבודה" נחשבת גם ככזו שאירעה "עקב העבודה", כל עוד לא הוכח אחרת. לדבריה, לבן זוגה לא היו סכסוכים אישיים ישירים עם מי מהמעורבים, והעובדה שהמעשה בוצע בשטח העבודה מלמדת שהזיקה התעסוקתית היא שהביאה להתרחשותו באותה נקודת זמן. עוד נטען כי אלמלא היה המנוח במקום העבודה, האירוע לא היה מתרחש באותה עת ובאותו אופן.

• האלמנה הדגישה שהמנוח לא היה צד פעיל בסכסוך המשפחות, ואם קיים סכסוך – הוא לא נבע מהעבודה ולא נוהל על ידי המנוח עצמו.
• נטען כי יש להחיל את חזקת הסיבתיות החלה על עובדים שכירים, ולראות באירוע פגיעה בעבודה בהיעדר הוכחה מוצקה לקיומו של מניע שאינו קשור לעבודה.
• העובדה שמדובר בזירת עבודה פעילה ובאירוע שאירע בשעות העבודה צריכה, לשיטתה, להכריע את הכף לטובת הכרה.

מנגד טען המוסד לביטוח לאומי כי הרקע לירי הוא אישי-משפחתי מובהק. לשיטתו, מההכרעות בהליך הפלילי עולה כי הכוונה לפגוע במנוח גובשה מראש וכי מקום העבודה שימש אך ורק זירה נוחה למבצעים – ולא הגורם או המניע למעשה. במצב זה, כך נטען, אין זיקה תעסוקתית לאירוע, והחזקות הנוגעות לפגיעה בעבודה נסתרות.

• המניע היה בין-משפחתי ואינו קשור לתפקידו של המנוח או לאופי עבודתו.
• העובדה שהירי אירע במקום העבודה אינה יוצרת כשלעצמה קשר תעסוקתי.
• גם אילו היה המנוח נמצא במרחב ציבורי אחר – ניתן היה להוציא את המעשה אל הפועל; לפיכך המקום אינו גורם מהותי.

המסגרת המשפטית: זמן האירוע מול הקשר הסיבתי

הכרה בתאונה כתאונת עבודה דורשת התקיימות שני יסודות: יסוד הזמן – שמתקיים כאשר האירוע מתרחש "תוך כדי העבודה"; ויסוד הקשר הסיבתי – שמתקיים כאשר האירוע אירע "עקב העבודה". במשפט העבודה הישראלי, אף ששעת ומקום האירוע חשובים, עיקר הדגש הוא על הקשר הסיבתי לעבודה: האם הסיבה שגרמה לפגיעה נובעת מעיסוקו של העובד, מתפקידו, מהאינטראקציה התעסוקתית או מהתנאים בעבודה.

בהקשר של אלימות, בתי הדין מבחינים בין שתי קטגוריות מרכזיות: טעות בזיהוי או פגיעה אקראית שאינה מכוונת כלפי העובד, לבין פגיעה מכוונת שמקורה בעימות או בסכסוך אישי. כאשר האלימות מכוונת ונובעת מרקע אישי שאינו קשור לעבודה – הנטייה היא שלא לראות בכך תאונת עבודה, גם אם המעשה בוצע בזמן העבודה ובמקום העבודה.

דיני הביטוח הלאומי מכירים בחזקה עובדתית שלפיה תאונה שאירעה לעובד שכיר בזמן העבודה נחשבת גם ככזו שאירעה עקב העבודה, כל עוד לא הוכח ההיפך. חזקה זו ניתנת לסתירה: אם יוכח שהמניע לאירוע איננו תעסוקתי, ניתן לשלול את ההכרה בו כתאונת עבודה. המשמעות המעשית היא שגם אירוע המתרחש "תוך כדי" אינו בהכרח "עקב" העבודה.

ההכרעה: המניע אישי, הזירה מקרית, החזקה נסתרה

בית הדין הארצי קבע כי המנוח היה עובד שכיר וכי האירוע התרחש במהלך עבודתו, ולכן נוצרת תחילה חזקת סיבתיות לטובת ההכרה. עם זאת, מן הראיות עלה שהירי היה מעשה מכוון, לא ירי תועה, וכי המניע העיקרי היה סכסוך בין משפחות – נסיבה שאינה נובעת מן העבודה או מן התפקיד.

עוד צוין כי הזירה – מקום העבודה – הייתה אקראית מבחינת התוכנית הפלילית: הרצח היה יכול להתבצע בכל מקום שבו היה ניתן לאתר את המנוח. לפיכך, עצם העובדה שהמעשה בוצע בשטח העבודה אינה מלמדת על זיקה תעסוקתית. גם העובדה שזהות היורה הישיר לא הובררה עד תום אינה משנה את מהות המניע, כפי שעלתה מהליך הפלילי וממכלול הנסיבות.

בית הדין הדגיש כי אין צורך להראות יריבות ישירה בין המנוח לבין היורה עצמו כדי לקבוע שמדובר ברקע אישי; די בכך שהמניע נטוע בעימות משפחתי שאינו קשור לעבודת המנוח. בהינתן כל אלה, נקבע שהמוסד לביטוח לאומי עמד בנטל להפריך את חזקת הסיבתיות, ולכן אין לראות באירוע הירי תאונת עבודה. הערעור נדחה.

• האירוע התרחש במהלך עבודה – אך הקשר הסיבתי לעבודה לא הוכח.
• אלימות מכוונת שמקורה בסכסוך אישי נוטה שלא להיחשב תאונת עבודה, גם אם בוצעה במקום העבודה.
• מקום האירוע עשוי להיות אקראי; אין די בזירת העבודה כדי לבסס זיקה תעסוקתית.
• חזקה בעד העובד שכיר ניתנת לסתירה כאשר המניע איננו תעסוקתי.

המשמעות לקוראים: מתי אלימות במקום העבודה תוכר כתאונת עבודה

פסק הדין ממחיש כי לכל אירוע אלימות יש לבחון את מקורו: האם נולד ממסגרת העבודה או שמא מהרקע הפרטי של המעורבים. כאשר עובד נפגע באירוע אלים בשל ריב בעבודה, בשל החלטה מקצועית, בשל יחסי עבודה או סביב סוגיה תעסוקתית – הקשר הסיבתי עשוי להתקיים. מנגד, כאשר מדובר בסכסוך משפחתי או אישי שאינו קשור לעשייה המקצועית, ההכרה כ"פגיעה בעבודה" תישלל ברוב המקרים, אף אם האירוע התרחש בזמן העבודה.

למשפחות שנפגעו ולאנשי מקצוע המלווים אותן חשוב לדעת: גם אם חל הכלל המקל על עובדים שכירים ומקים חזקה לטובת ההכרה, גופים מנהליים ובתי הדין יבדקו לעומק את המניע וההקשר. קיומו של הליך פלילי מקביל או פסק דין פלילי עשוי לשפוך אור על הרקע – אך ההכרעה הביטוחית נעשית לפי הדין הרלוונטי לביטוח נפגעי עבודה.

הבחנה זו אינה מבקשת להמעיט מעוצמת הכאב והפגיעה, אלא לקבוע גבולות לאחריות הביטוחית של מערכת הביטוח הלאומי, המיועדת לפצות על סיכונים תעסוקתיים ולא על כלל הסיכונים שבחיי הפרט.

מבט רחב: בין הגנה סוציאלית לגבולות הכיסוי

דיני הביטוח הלאומי מבקשים ליצור רשת ביטחון לעובדים ולתלויים בהם. עם זאת, ההגנה אינה בלתי מוגבלת. ההכרה ב"תאונת עבודה" מושתתת על הקשר בין העבודה לפגיעה. כאשר הקשר מתנתק – למשל, עקב מעשה פלילי שמניעו אישי – אין הצדקה לנשיאה ציבורית בנטל הפיצוי במסגרת נפגעי עבודה. פסק דין זה ממשיך מגמה שיפוטית עקבית בבחינת הרקע לאלימות במקום העבודה, ומחדד את מבחני הזמן והסיבתיות.

בפועל, עובדים ובני משפחותיהם הבוחנים פניה למוסד לביטוח לאומי לאחר אירוע אלים צריכים לרכז תשתית עובדתית מלאה על נסיבות האירוע, לרבות הקשרו התעסוקתי. בהעדר אינדיקציה ממשית לקשר כזה, הסיכוי להכרה יפחת – גם אם האירוע התרחש במהלך יום העבודה.

סיכום

בית הדין הארצי לעבודה קבע כי רצח עובד במהלך עבודתו, שנבע מסכסוך משפחתי מוכר וקודם, אינו "תאונת עבודה" לצורך גמלת תלויים. אף שהאירוע התקיים בזמן העבודה ובמקום העבודה, חזקת הסיבתיות לטובת עובדים שכירים נסתרה בשל היעדר קשר תעסוקתי. לפיכך, הערעור נדחה, וההכרעה שלפיה מדובר באירוע על רקע אישי נותרה על כנה.