בית הדין הארצי: נכות שנגרמה אגב ביצוע פשע אינה מזכה בקצבת נכות כללית

בית הדין הארצי לעבודה פרסם פסק דין עקרוני הקובע כי נכות שמקורה במעשה פשע אינה מזכה את מבצעה בקצבת נכות כללית מכוח חוק הביטוח הלאומי. לפי קביעת רוב ההרכב, ההוראה הקבועה בחוק מגדירה תנאי מהותי לעצם הזכאות, ולא רק לתשלום, ולפיה סיכון שהתגשם עקב פשע אינו מבוטח במסגרת הביטוח הסוציאלי. עוד נקבע כי העובדה שעבר זמן רב מאז ביצוע העבירה, ואף אם אין עוד אפשרות משפטית להרשעה חדשה, אינה משנה את התוצאה. לצד זאת הודגש כי חוק הבטחת הכנסה ממשיך לספק רשת בסיסית לקיום בכבוד, אף למי שנכותו נובעת מפשע.

הרקע העובדתי

ההליך נסב סביב אדם שנפגע קשות בסוף שנות השמונים, לאחר שניסה לבצע עבירה חמורה שבמסגרתה אירע פיצוץ שגרם לו קטיעות ופגיעות משמעותיות בראייה ובשמיעה. בהמשך הוא הורשע בעבירות המתאימות ונשא עונש מאסר. בראשית שנות התשעים, סמוך לשחרורו, פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש קצבת נכות כללית. בקשתו נדחתה בטענה שנכותו נגרמה אגב ביצוע פשע, ועל כן מתקיימת הוראת שלילה בחוק.

עם השנים הגיש המבקש בקשות נוספות; חלקן נדחו, ובאחת הפעמים אושרה לזמן קצר זכאות לקצבה אך לאחר בדיקה מחודשת הודיע המוסד על ביטולה ושלילה רטרואקטיבית, בשל הזיקה לפשע. מאוחר יותר, היה המבקש מעורב בתאונת דרכים שבעקבותיה נקבעה לו נכות יציבה נוספת בשיעור 15%. שיעור זה לבדו אינו מגיע לרף הרפואי הנדרש לקצבת נכות כללית. יחד עם זאת, בשל מכלול מצבו הרפואי לאורך השנים, בכלל זה קטיעות ומגבלות קשות, הוערכה נכותו הרפואית הכוללת בשיעור גבוה מאוד. למרות זאת, עמדת המוסד נותרה כי אין זכאות לקצבת נכות כללית, מאחר שעיקר הנכות יסודה בפשע.

טענות הצדדים והמחלוקת המשפטית

המבקש טען כי שלילת הקצבה גוזרת עליו ועל משפחתו חיי דוחק ואינה מתיישבת עם הזכות החוקתית לקיום אנושי בכבוד ולשוויון. לדבריו, נכותו כה חמורה עד כי אינו יכול לפרנס עצמו, והוא מתקיים מהשלמת הכנסה בסכום נמוך שאינו משקף את צרכיו הממשיים.

מנגד, המוסד לביטוח לאומי הדגיש כי אין כאן פגיעה בזכות קיימת, אלא היעדר זכאות מלכתחילה. לשיטתו, המחוקק בחר להוציא מגדר הביטוח הסוציאלי את הסיכון שנוצר בשל מעשה פשע, ולכן אין מתן קצבה על בסיס אירוע כזה. היועצת המשפטית לממשלה תמכה בגרסת המוסד, והטעימה כי לשון החוק ברורה ומורה על שלילת הזכאות במקרה שבו המקרה המזכה נעשה אגב ביצוע פשע בידי מבקש הגמלה.

הכרעת בית הדין הארצי: תנאי מהותי לזכאות

ברוב דעות קבע ההרכב כי יש לדחות את הערעור. נקבע כי סעיף 326(א) לחוק הביטוח הלאומי אינו רק הוראה טכנית המונעת תשלום; הוא מגדיר את גבולות הכיסוי הביטוחי הסוציאלי. כלומר, כאשר אירוע הפגיעה הוא עצמו תולדה של פשע שביצע מבקש הגמלה, החוק מורה כי אין זכאות לגמלה מלכתחילה. לשון החוק הוגדרה חד משמעית: מעשה פשע אינו מקים זכות – ואף מהווה טעם מספיק לשלילתה.

בית הדין הבהיר את ייחודו של ההסדר: הוא חל כאשר הזיקה בין העבירה לבין התביעה לגמלה חזקה במיוחד. הן בפן הפרסונלי – המבצע עצמו מבקש את הקצבה; והן בפן הסיבתי – האירוע המזכה הוא מעשה העבירה. לפיכך, אין מדובר בסירוב נקודתי לתשלום, אלא בקביעה מערכתית המגדירה את גבולות הביטוח הסוציאלי.

• עיקרון היסוד: סיכון שנוצר בשל פשע אינו מבוטח במסגרת חוק הביטוח הלאומי.
• לשון ותכלית: ההוראה נתפסת כתנאי מהותי לעצם הזכאות לגמלה, ולא כתנאי לתשלומה בלבד.
• מרכיב הזמן: התיישנות העבירה או חלוף שנים רבות אינם מצמיחים זכאות חדשה שאינה קיימת בחוק.
• אבחנה פוזיטיבית: פגיעה או התנהגות שאינן מגיעות כדי פשע אינן נשללות אוטומטית; שלילה מכוח ההסדר מתמקדת במעשים המקיימים יסודות פשע.

היחס להלכה ולפסיקה משיקה

בית הדין עמד על דמיון מבני בינו לבין הסדרים משפטיים אחרים, שבהם שלילת פיצוי או גמלה נקבעת כאשר הרכיב העברייני הוא לב האירוע המזכה. אף שאין צורך בהרשעה פלילית כתנאי לשלילה, די כי יוכח במישור האזרחי שמתקיימים יסודות הפשע ביחס לאירוע שבבסיס התביעה. הדגש הוא על הזיקה הסיבתית ועל זהות המבצע כתובע.

זכויות חוקתיות ומסלולי רשת ביטחון

שאלה מרכזית הייתה האם שלילת קצבת הנכות הכללית פוגעת בזכות החוקתית לקיום אנושי בכבוד. בית הדין הדגיש כי הזכות לקיום בכבוד מקבלת מענה במערך נפרד – חוק הבטחת הכנסה – שאינו כפוף להוראת השלילה שבחוק הביטוח הלאומי. בהתאם למדיניות החקיקתית, לא ניתן לצבור במצטבר קצבת נכות כללית והבטחת הכנסה; המבקש זכאי לבחור במסלול הגבוה מבין אלה שהוא עומד בתנאיהם.

בית הדין הוסיף כי המחוקק בנה בחוק הבטחת הכנסה מנגנונים המתחשבים בצרכים מיוחדים, במטרה להגן על כבוד האדם ולהבטיח מינימום קיומי גם במצבים קשים. לכן, אף אם שלילת קצבת הנכות הכללית מותירה קושי ממשי, מסלול הבטחת הכנסה משמש כרשת בסיסית עצמאית שאינה כפופה לשלילת הזכאות בגין פשע.

התיישנות, אשמה וזיקה סיבתית

טענת המבקש כי יש להתעלם מהעבירה בשל התיישנותה נדחתה. נקבע כי התיישנות קשורה לאפשרות להעמיד לדין או לאכוף אחריות פלילית, אך אינה יוצרת זכאות סוציאלית חדשה במקום שבו החוק שלל אותה במפורש. בית הדין עמד על כך שהמבקש מבקש לנתק בין הסיבה לתוצאה: בין הפשע לבין נכותו העיקרית. לשיטת ההרכב, גם אם עברו שנים רבות, ההכרעה הערכית של המחוקק היא כי קופת הציבור לא תישא בתוצאות הישירות של פשע שביצע המבוטח עצמו.

עוד הבהיר בית הדין כי נכות נוספת שאירעה בשלב מאוחר יותר – למשל בעקבות תאונת דרכים – לא תוכל לבלוע את הנכות שנוצרה מפשע ולחולל יש מאין זכאות כוללת. יש לבחון נפרד את יסודות הזכאות לגבי כל אירוע, כאשר הזיקה לפשע שוללת את החלק הנוגע למעשה העבירה.

דעת מיעוט והיבט מוסדי

אחת מחברות ההרכב סברה כי יש לחדד את ההבחנה בין עצם הזכאות לבין תנאי לתשלום, וכי ייתכן שההוראה נועדה להסדיר שלילת תשלום במקרים מסוימים ולא לבטל את עצם הזכאות. היא הוסיפה התייחסות לשיקולי שיקום ושיבה לחברה, וטענה שיש מקום לפרש את ההסדר ברוחם. דעת הרוב דחתה תפיסה זו והבהירה כי חוקי שיקום חברתיים אינם מצמיחים זכות חדשה במקום שבו המחוקק שלל אותה מפורשות מכוח חוק אחר. לפיכך, ההסדר נותר ברור: מקום שהמקרה המזכה הוא פשע, אין זכאות לקצבת נכות כללית.

בד בבד, ציין בית הדין כי השאלה עד כמה שיקולי אשמה צריכים להגביל זכויות סוציאליות היא שאלה ערכית ומדינית. לפיכך, אם מבקשים לשנות את נקודת האיזון, הדבר מצוי במגרש החקיקתי. ההרכב אף ציין כי קיימים מודלים חקיקתיים שונים שיכולים לשמש מקור השראה להגמשה עתידית, אולם נכון לעת הזו לשון החוק ותכליתו המחייבות הן המפתח.

משמעות מעשית למבוטחים

הכרעת בית הדין מחדדת את כללי המסגרת לפיהם יפעלו גורמי הביטוח הלאומי והערכאות הדיוניות:

• כאשר נכותו של אדם נובעת ממעשה פשע שביצע, אין הוא זכאי לקצבת נכות כללית בגין אותה נכות.
• אין להמתין להתיישנות או לחלוף הזמן כדי ליצור זכאות חדשה; השלילה היא מהותית ואינה תלויה בהרשעה פעילה.
• ניתן לפנות למסלול הבטחת הכנסה, בכפוף לתנאי הזכאות, כמענה סוציאלי בסיסי שאינו מושפע מהוראת השלילה שבחוק הביטוח הלאומי.
• אירועים רפואיים מאוחרים שאינם קשורים לפשע ייבחנו כשלעצמם. אם אינם מגיעים לסף הרפואי או התפקודי הנדרש בחוק, לא יוקנו בגינם גמלאות, אך הם עשויים להילקח בחשבון במסגרת מסלולי רווחה אחרים.

ייצוג וסוף דבר

המערער יוצג בידי עורך דין מטעמו; המוסד לביטוח לאומי יוצג בידי עורכת דין מטעמו; וכן הוגשה עמדה מטעם הייעוץ המשפטי לממשלה. בסיום נקבע ברוב דעות כי הערעור נדחה. בית הדין הדגיש כי כל שינוי בסדרי העדיפות הערכיים והסוציאליים – לרבות הרחבת הכיסוי לנפגעים שמקור נכותם בפשע – נתון למחוקק.

פסק הדין מעגן קו פרשני עקבי: הביטוח הלאומי אינו נועד לשאת בתוצאות הישירות של עבירות שביצע המבוטח עצמו. עם זאת, הוא משאיר פתח למדיניות רווחה משלימה באמצעות הבטחת הכנסה ומנגנוני סיוע נקודתיים, כדי לשמור על זכות היסוד לקיום בכבוד. המשמעות עבור ציבור המבוטחים היא בהירות נורמטיבית לצד קריאה למחוקק לשוב ולבחון את נקודת האיזון בין שיקום, הרתעה והגינות כלפי קופת הציבור.